בע"ה. 

בחלומי, ראיתי את בתולת ישראל קמה מעפרה, ניצבת תחת הגשר בערוץ הנחל.

ניגשתי עדיה, השמש הציצה אלינו בינות לעצים, נוגעת לא נוגעת, עיתים נסוגה וחוזרת. היא הייתה לבושה שמלה בצבעים כחול עמוק- ארגמן, משובצת אבני-חושן; ספירים, אודם, טופז וברקת, לזרועותיה צינת נחושת, ועל ראשה קסדת בדולח. היה מוזר לראות M16 מקוצר ומאובזר מוצמד לגבה, אך הוא היה שם. אני, שלא היו לי אפילו נעליים צבאיות, כנראה שתפקידי היה לשמור עליה. זה תפקיד מאד חשוב, אם חס ושלום תיפגע ולו בזעיר מעלמא דשקרא הדין, תשתנה כל ההיסטוריה, זה ישפיע על בניה אהוביה- עם הקודש, והשכינה שאט אט שבה אלינו, תחל בורחת הרחק הרחק.

לא ידעתי באיזו שפה היא מדברת, הימרתי על עברית, אבל באיזו הגאה? באיזו הטעמה? הייתי אמור לקחת אותה איתי בפיאט פונטו הלבנה של בני עקיבא. חשבתי, אולי אני המשיח והפיאט- החמור, אך היה נדמה לי שזה לא שייך ושבאמת יותר ראוי לי להלך והיא על החמור וחרב בידי ומלחמה לה´ בעמלק מדור דור.

התחלתי אוסף עלי שלכת בלי שאעתיק את עיני ממנה ומרצף איתם שביל, עליו היא החלה פוסעת, יחפה. עת הרוח באה והעיפה את העלים, דבר שעיכב את תנועתנו, הייתי שב ומשפץ את דרך העלים, דרך התשובה מאהבה.

לא ידעתי איך קוראים לה לבתולת ישראל, אולי אמונה או אהבה או תחיה או תקווה או רעות או שלומית או גאולה, על כן לא יכולתי לקרוא לה, גם חששתי שתלעג להגיה הבוזבוזית שלי, שמבטאת א´ במקום "ע", כ´ במקום "ח" ,צ´ שטוחה במקום "סע", ט´ שטוחה במקום "טע", ק´ שטוחה במקום "קע", תּ´ במקום "תַֹא", ד´ במקום "זַה" וג´ במקום "רימל", כמו שאולי צריך להיות.

הייתי מסקל את האבנים מן הדרך ומצרף עלה לעלה והיא הייתה פוסעת, עיתים מתעמקת בעבודתי, עיתים צופיה אל האופק לראות אולי כבר באה היונה עם עלה של זית בפיה.

התחשק לי לשאול אותה כשם שנשאל הנביא; "מה את רואה?" אך, לא ידעתי כיצד לפנות אליה, הרי אני לא יכול לקרוא לה- ´בת אדם´, אך נביאה בהחלט כן. לא שמעתי נבואה מפיה אמנם, אך, ידעתי שהוא צופן הרבה נבואות נחמה. אם נזכה להגיע לרחובה של העיר ירושלים, אל לב העולם, אל הר הבית, הלא הוא בית משכנה הטבעי, עליו היא חולמת כבר דורי דורות, אולי שם אשמע, יחד עם כל בית ישראל.

 מקץ שלושה ימי ריצוף עלים והליכה בהם, עלינו על איזה תל וראינו את המקום מרחוק. נפשה נכספה, חשתי בכך וראיתי שפניה חיוורות. אם הייתה באה רוח, ודאי הייתה מעיפה אותה יחד עם העלים להתנפץ על כיפת הסלע, אך הרוח נעדרת בימי שרב מלוחים, רק איושה מתבדרת בשערה העורב, מזכירה ימים שיבואו או רומזת על איזה דבר נבואה שנזרק בראשה.

חשתי שאני בתוך סיפור הלב והמעיין של העולם, ידעתי, מכאן כבר לא נוכל לזוז, לא על ידי עלים יבשים, אך אם לא נזוז היא עלולה להתמוטט פה רק מן הגעגוע אל בית מלך מלכי במלכים!

אני צריך עיצה, אני צריך תושייה. פרשתי לקרן זווית כדי לשוח עם קוני. אמרתי; "מה אדבר ומה אומר, אני מרכבה לשכינה, אני צריך אופנים, אני צריך חיות הקודש שיובילו אותנו אל שערי העיר! אנא ה´ הושיעה נא, אנא ה´ הצליחה נא", אחר זעקתי "שמע ישראל", יכולתי לשמוע אותה מיבּבת איתי את מילות שיר האהבה הזה- "ואהבת את ה´ א-והיך בכל לבבך...", זו הופעת האהבה הכי ישירה של ה´ יתברך אלינו, האהבה עצמה מדברת מתוך גרוננו אל ה´, זה לא ציווי, זו הבטחה, זאת אמיתה.

היא פונה אלי במילים "על מזוזות ביתך ובשעריך" כדי לחדש קשר עין ואחר מסתכלת אל שערי ירושלים ואז אני שומע את האיל נאחז בסבך.

אנו אוחזים בזכותו ורוכבים עוד שלושה ימים עד למרגלות הרי ירושלים. מכאן הדרך תהיה קשה. קשה לראות אור מַלְאָכִי שכזה מתנפץ בראי התקופה, אני כֵּן, איני מסוגל לדמיין איך אנו עולים אל העיר וחרבנו שלופה בידינו נטויה על ירושלים לטהרה ולקדשה. אני רק יכול לדמיין אותנו עולים בסערה השמיימה, בסוסי אש כמו אליהו נבדל מן העולם הזה, כמו השכינה הגולה בזמן החורבן עשר מעלות ממקום למקום; מפרוכת לכרוב ומכרוב למפתן הבית ומשם לשני הכרובים ולגג ההיכל ולחומת העזרה ולמזבח וממזבח לעיר ומעיר להר ומהר למדבר ושם הייתי בטוח שנסתלק כלפי מעלה, (היא, כיוון שראתה שאין השעה מוכנה- אומרת "אלכה ואשוב אל מקומי", אני כיוון ששהיתי במחיצתה), אך לא, ממעוף הציפור היא מפנה את ראשי להביט, דרך מסך העשן המסמא עיניהם וליבן של ישראל מאביהם שבשמיים. אני רואה, מלאו האסמים, אנשים מחייכים אחד לשני ברחוב ירושלים ובשריד הקיר עוד זועקים לישועה. היא מניחה אותי בניקרת הצור עד יעבור הוות שלא אראה ברעה , בחושך הכי עמוק שבא ממש לפני הגאולה.     

 אני עוצם עיני והנה, הנני בבקעת ארבל יחד עם רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא בירבי , איתם ולא איתם, שכן אני מדור אחר, אנו מביטים באיילת השחר ואני שומע את רבי חייא רבא אומר: "כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" אך החושך שלפני הוא חזק, חזק מאד.

אני נבוך על שלא זכיתי לראות את החושך שלפני והנני פה בנקרה, אך לפתע עיני רואות את איילת השחר רצה בין הרי המדבר עיתים נגלית, עיתים נסתרת ואני משוכנע שאין זאת אלא אותה איילת שלי שלקחתי איתי עד הלום, הלא היא בתולת ישראל הרצה אל אהובה.

אני פותח פי במשל הייתי שלמה המלך וקורא; "מי זאת עולה מן המדבר"... זיק של חיוך נזרק אלי מעינה עוד היא מפסיעה ורצה בינות ההרים.