הגעתי לפסגה. מעולם לא ראיתי טוהר שכזה. הלובן הפשוט נתן אווירה כל כך מלאה, כאילו כל הצבעים מלמטה התאספו יחד ושרו לדמיון שירים מרגיעים. הדממה ששררה במקום הפיקה צליל נפלא, מתוק. חלוקי הנחל הגדולים ישבו להם בצד הדרך, לוגמים מהאוויר הצלול.

השבילים המכוסים בשכבת השלג הלבנה, הרכה, נמתחו עד האינסוף, בין האבנים הצחורות. התחלתי לצעוד בתוך הקסם הזה, שוכח לרגע את משימתי. לא טיפסתי על הר זה לחינם. פניתי מעט שמאלה עם השביל הרחב והמתפתל. ציפור קטנה חלפה לה כמה מאות מטרים מעל ראשי, מנווטת בין השמיים הכסופים לקרקע הלבנה.

החכם עמד ליד אבן גדולה יותר מהאחרות, פושט ידיו לאוויר, ממשש את הרוח. הוא לבש רק פיסת עור שנקשרה ברצועות מעל למבושיו. הם חיים פה, החכמים – כנראה רגילים הם למזג האוויר החריג.

הוא עצר אותי בתנועת יד מרחק קצר ממנו, פקח עין אחת ובקול צלול לחש: "כן?".

"אני מחפש את כנפי החופש" עניתי, "האם יש בידך את סוד החורף הנפלא הזה?".

החכם רק הביט בי בעיניו הכחולות, הקפואות, והרים את ידו לעבר הרקיע. הרוח העדינה הביאה עמה נוצה כסופה והיטלה אותה בידו של החכם. הוא הגיש לי אותה.

"רבים כמוך חיפשו סודנו זה, אולי אתה, ידידי, תמצא אותו", אמר לי. ראשי החל להסתחרר. אחזתי בנוצה בחוזקה כשלובן הנוף החל להתערבל ולקבל גוון אפרורי.

התמוטטתי על השלג, גולש לתוך החשיכה.

התיישבתי על הספסל השקוף, מביט מסביבי. החיות המשונות שפוסלו והוצבו לצידי הרחוב נתנו תחושה של חיים. הכל היה כל כך מוחשי בעיר המשונה הזו. אפילו הנטיפים שנתלו מן השמיים והניצבים שעמדו כנגדם על הקרקע, מאיימים אחד על השני, נראו כצוחקים על הדמויות המעוצבות.

ציפור צעירה עצרה לרגע על ראש הבדולח של אחד מהיצורים כדי להתנקות והמשיכה במעופה. חייכתי וקמתי, מושיט את ידי כדי לגונן על עיני מפני קרני השמש העמומה שפגעו בנטיפים והוטו לקרקע. העיר הניצבת על האוויר הקשיח הקרינה משהו מיוחד. בהילוכי הבטתי בפסלים האנושיים שבין הפסלים של החיות והיצורים המשונים, מחפש את החכם השני. לאחר כחצי שעה מצאתיו, יושב בין שתי דמויות של חזירי בר כעוסים. הוא לא זע ולא נע, ועיניו האפורות לא הגיבו למבטי.

התקרבתי, ובתנועה חדה הוא סימן לי לעצור וסובב את ראשו לאט לכיווני, שובר קיפאון בו שהה כמה מאות שנים.

"מ...מ...מה?" שלח לעברי בקול מחוספס ומקוטע.

"יצאתי במסע חיפושים אחרי כנפי החופש" אמרתי, מהסס מעט, "אולי תוכל לסייע לי?".

החכם הביט אל שמי הנטיפים, בוקע כמה מהם במבטו. נוצת ארד קטנה נפלה אל ידו ממקום באוויר, והוא נתן לי אותה במהירות, לא טורח להחזיר מבט.

"הדרך בה אתה הולך ארוכה, וממלכת החורף גדולה" אמר, ונשאר עם פיו פתוח לרווחה. הנוצה התהדקה בידי, וכובדה גרם לי למעוד על האדמה הקשה.

האור והברק נתקלו בחושך, ושוב פרצתי אל האפילה.

רכנתי אל המים הנקיים. כל טיפת מים שהכנסתי לפי הייתה מטעמים. הרוח הקרירה נשפה על עורפי, מלטפת את מחשבתי. מזרקת המרומים נבנתה אחרי העיר, בשדות המפרידים בין העיר ליערות המלוכה. גשם הרווה את מי המזרקה, יוצר מעגלי שמחה על המים העמוקים. גשם טרי הוא זה, חשבתי, הרי זהו היורה. הטיפות העליזות המשיכו להתפזר סביבי, מפשירות את ליבי.

הרוח כיוונה אותי אל החכם השלישי. הוא היה שרוע בתוך המים, ראשו נושם את נגינתם. התקרבתי אל הצד השני של המזרקה, בו הוא ישב, וכשהרים את ראשו לסמן לי לעצור הצטרפה אליו הרוח במשב חזק ופתאומי.

"הממ...?" הוא מלמל בין זמזום המטר לשירת הסערה. עיניו חסרות האישונים הביטו בשאננות, ספק בי, ספק בציפור הבוגרת שחלפה עם זרם האוויר מאחוריי.

"האם אדוני החכם יוכל לתרום לי חלק מכנפי החופש האבודות?" אמרתי, מקווה ששמע את תחינתי.

החכם גלגל את עיניו בדרך מוזרה ביותר, והכניס ידו למי המזרקה, מגשש. הוא שלף מן המים נוצת פלדה שחורה, מבריקה, וזרק אותה אליי בחוסר עניין.

"הבט קדימה, נערי, ולעולם אל תחזור לאחור. הסוד נמצא במוות, ובאותה עת – בתחייה" הכריז כבדרך אגב. הנוצה שנתן לי צרבה את עורי, וחום גופי עלה בהדרגה בעודי מכניס אותה בין בגדי הפרווה שלי. ראשי החל להסתחרר, והרוח כאילו ניסתה לעזור לי ולהחזיר את קרירות גופי על ידי משבים קלילים.

שקעתי לתוך האדמה הרטובה ואל הלובן, אוחז בריק.

המגע בעצים היה מרגיע. כאילו כל עלה וענף לוחשים מילים אוהדות כלפיי. אכן, אלה היו עצים מופלאים. עצי צפצפה לצד עצי ברוש, מכוסים בשמיכת תרדמה לבנה. החורשה כאילו צמחה מתוך הרוגע הנצחי. העצים חיו בהדדיות עם השיחים, ואלה חייכו בביישנות בשיניים קוצניות. אהדה רבה החלה לצמוח בי למקום זה.

לא היה קשה למצוא את החכם הרביעי, שכן להק ציפורים התעופף מעל אילנו. ציפור אחת גדולה יותר מהאחרות, כנראה המבוגרת שבינן, הנהיגה את סדר המעוף. החכם, או יותר נכון – ראשו, בצבץ מתוך גזע רחב. עיניו החומות והפשוטות, מלאות האהבה, היו נשואות אל אותו להק. זקנו החום המפוזר נמשך עד אדמת הכפור, וכשהגעתי לקצה זקנו הוא זרק בי את כוח רצונו כדי לחסום אותי. חיוכו הרך כבר שאל את שאלתו.

"אני כאן בשביל הכנפיים" אמרתי, מחייך בחזרה, "כנפי החירות".

הוא השפיל מבט.

נוצת עץ נשרה מבין סבך העלים היישר לידי, מטשטשת את ראייתי.

החורשה החלה לקפץ מול עיניי הלוקות, ואני צעדתי חסר ברירה בתוך מה שאינו.

ירדתי מהמשטח הקפוא אל קרקעות הארמון.

הנסיעה מהחורשה על משטחים מכושפים אלה הייתה מהירה ומדהימה. כל משטח היה עשוי ממתכת קודרת בעלת משטח ריפוד לבן, מהודר עד מאד. המשטחים היו בעצם כלי התחבורה של הארמון. הם היו עתיקים כמעט כמו הממלכה שלהם, והיו יציבים באותה מידה. הקסם שהניע אותם לא נחלש מעולם. המשטחים המרופדים הייתה האפשרות היחידה לראות את כל הממלכה הזאת מזווית העין.

קישוטי הזהב שהתפרסו על קירות המבנה הענקי ששימש מגורים למשפחת המלוכה תיארו את אווירת המקום, גם לאלה שלא יכלו לחוש בה. הרצפה הייתה מכוסה בשכבה חלקלקה, והיה צורך בשמירת שיווי משקל.

את החכם החמישי פגשתי ליד הכס. מלכת החורף ישבה לה על כיסאה המעוצב בשלג וצפתה בשני הילדים, בן ובת, ששיחקו לפניה בפאזל של חתיכות מים קפואות. יועצה הראשי עמד לצידה, אוסף שברים של נטיפים ומתיכם לנוזל מבעבע שהתקשה לגופרית. ריח החכם היה כניחוח החומר שייצר.

כשניסיתי לצעוד לכיוונו, הוא דאג לזרוק מעט מהחומר המצחין ליד רגליי כדי שאפסיק את הילוכי. המלכה עצמה בחנה אותי בעניין. יכולתי להרגיש את חיבוקה האוהב והקר.

"גררר?" הוא נהם, וניתק את חוט מחשבתי.

"כ... כנפי החירות" אמרתי בחצי שאלה.

הוא הנהן, והתיך עוד שבר של נטיף. החומר הצהוב בעבע מעט ואז התעצב לצורה הראויה. נוצת הזהב הגיע לידי, ואתה הגיע הכאב החד.

צחוק הילדים המתוק סובב את מחשבותיי וערפל את מוחי...

כשהגעתי לשערים הנותנים מעבר חזרה במורד ההר, שמתי לב לציפור הזקנה שנחבאה בכניסה לארמון השלגים. נראה שציפורים לא היו רצויות בתוך הארמון. הבנתי – היא חיכתה שאצא. להקהּ כבר עזבוה לשנותיה האחרונות, והיא התרוממה ועלתה על הרוח שתהיה לה לחברה.

שערי הנחושת פצעו את הנוף הטהור, אך ידעתי שמאחוריהם נמצאת ארצי. הסתובבתי בפעם האחרונה כדי לאחסן במוחי ובלבבי את שלא אזכה לראות שוב לעולם. הלובן, העיר, השדות, החורשה, הארמון. אולי זהו הנכס הגדול ביותר שאקבל מהרפתקאותיי, חשבתי.

המשכתי, דורך בעצב בשערים. לא רציתי לעזוב את ההזיה הנהדרת הזו. רגליו של החכם השישי, שישב על השער האמצעי, הוציאו אותי מחלומי. עיניו האדומות והזועמות הקבילו לעיניו הצהובות והחולות של החכם החמישי, מייצר הגאווה. הוא בחן סדק באדמה אשר התרחב בכל פעם שהסיט את מבטו הבוער ממנו.

"חכם אהוב, אולי תוכל להראות לי את סוד כנפי החירות?" שאלתי, מנסה לא להביט ישירות בלהבותיו הקטנות.

עיניו קיפצו בחוריהן, ופיו נקפץ, אך הוא נענה לבקשתי והשליך לעברי בעוצמה נוצת אבן שניתק מהשער עליו ישב. הם ידעו, שלושת האחרונים, שאין טעם לתת לי עוד עצות – ידעו שאני על הדרך הנכונה. יצאתי מממלכת החורף, יצאתי מהממלכה הקרה והאוהבת, נוצת האבן מאבנת את מוחי, מקפיאה את גופי.

התגלגלתי מטה, אוחז בחוזקה בנוצה השישית – והעיוורון הכה בליבי.

עמק העידנים, ביתי, נפתח שוב מולי. המראה המוכר של החיות הרצות בין הגבעות והכלניות הניזונות מהשמש סנוור את עיניי. לא הייתי רגיל לצבעים עזים אלה, וערבוביית הצבע היממה את מוחי הגנוז. התהלכתי בין הדשאים והעשבים, עד שמצאתי את יעדי הסופי.

החכם השביעי שכב על הפרחים בתנוחה מוזרה. גופו הגמיש נמתח בצורה בלתי אפשרית. עיניו הירוקות והעזות, העיניים הכה מוכרות, היו עצומות עתה. חייכתי חיוך שובב וקפצתי עליו בכל כוחי. החכם נאנק, פקח עיניו לרווחה ולבסוף צחקק מעט. קמתי, התיישבתי לידו וחיכיתי שיאמר משהו, אך הוא לא הוציא הגה מפיו – רק חייך. כשרציתי אני להתבטא, הניח את אצבעו על שפתיי והצביע על דמות כחושה שהופיעה בשמיים. הציפור הגוססת נפלה על ידי, מנסה לעמוד על רגליה הדקות.

ריחמתי עליה, אך כוחי אזל, מתנקז אליה, וכוסיתי שוב בתרדמה.

התעוררתי. האפר החם חיכה בידי. שש הנוצות ישבו בידי השנייה בנוחות. שריקת הבנה קלה השתחררה מפי – וחיברתי בין ידיי. הרגשתי את התהליך המתרחש, ראיתי את הניצוצות הפורחים. החום שנוצר מהאיחוי הפשיר את כל גופי, מרענן את חושיי.

פתחתי את ידיי. גוזל קטן צווח ופרש את כנפיו, משחרר חבלים עבים של מוות. מקורו הזהוב, עיניו הכסופות, עורו בצבע הארד, רגליו הבריאות כעץ וציפורני הפלדה שלו הצטרפו אל ניצני כסות קטנים שזרחו באלפי צבעים, כחגיגת אבנים צבעוניות, אשר צמחו במהירות. נוצותיו הקטנות כיסו את מרב גופו, והוא בהה בהן בתדהמה, כמעט כמוני.

הגוזל התעופף, שולח קריאות תודה נרגשות אל אוויר העולם, ופנה להקיף את ההר הגדול. נשכבתי על המקום בו הייתי לפני כמה רגעים או שנים, בקצה עמק העידנים, עיניי הירוקות מביטות אל הנקיות השחורה שבפנים. ליבי גאה משמחה, באותו רגע נוגה. ידעתי מה עומד לקרות ברגעים הממהרים לבוא. השמיים כוסו בחשיכה איתנה, כזאת המבשרת רק רוגע.

המתנתי לאיילת השחר, וצחוק מהדהד תפס אותי כשהופיעה ברב גדלותה.