רושם בושם הפרחים

המתערב בניחוח הפירות הנישאים בשוק,

המולת האדם היהודי

וריחות תבליני המזרח,

החזירו אותי,

כביכול,

לזמנים רחוקים יותר

עתיקים יותר

אנושיים יותר.

כשידי חופנת את ידך הקטנה

צועדים אנו יחד

דרך גן עדן זה של צבעים.

עוד ליבי מתעתד לתפוס מקומו לצד ליבך,

ולפתע,

מאבד אני אותך בהמון.

חיפושים נואשים

נואלים

אין קול ואין מצפצף.

לבסוף, יצאה נפשי מכאב,

לתור אחר חציה האבוד.

והנה, מוצאת היא את סם חייה

על יד קרן רחוב,

חופנת פניה בידיה הדקיקות.

אל דאגה עלמתי היקרה,

עוד מבטיח אני לך שאת החיבור ביננו איש לא ינתק

כי בעת אעותד, אבטיח,

ולא אהיה שותק.

עוד תשמעי קולי נישא ברמה

"הרי את מקודשת לי בטבעת זו,

כדת משה וישראל"

נתחברו להן הנשמות.

ומסביב עוד הומה השוק

ומפיץ הוא ריחות.

הפרחים עוד שרים,

התבלינים נשחקים,

ודבר כבר אינו דומה,

כאשר נשמתי אוחזת בידה הקטנה של נשמתך

וצועדת עמה לקראת,

העצוב והשמח,

הרע והטוב,

השקר והאמת,

הטמא והטהור.