מאחורי גדר גבוהה
תיל דוקרני ברוּמהּ
אך ללא עמדות תצפית,
חורבן.

מתחת לקו האופק
חבויות בחושך מאולץ
נסתרות מעין מִתְעלֶמֶת,
תמונות.

קבורים תחת עִיִים
מוסווים עד לבלי הכר
מרפרפים מעבר לשוליים,
זכרונות.

אינני רוצה לזכור,
אינני יכול לשכוח.
אינני רוצה לראות,
ראיתי.

ובנפשי פעורה תהום,
אליה דחפתי את כל כאביי.
את כל החורבות, גלי ההריסות,
השֶבֶר.
תהום פעורה
בנפשי דימיתי,
לא יִוָדַע,
כי בא אל קִרְבָּהּ.

עיניי,
דמעותיי!
קובעת עולה על גדותיה.
מי-תהומות פורצים,
מעלים מתהום
נְשִׁיה.

תהום אֵל
תהום קורא
לקול צִנוֹרֶיך,
כל מִשְבריך וגליך
עלי עברו.

ואל תהומותיי
מים רבים
אדירים,
נרגשו.

וכאב המילים
הלכודות
בקולות מים רבים

לזעוק!
לצרוח!
להקל.

אך,
היאך זה אזעק,

והים מכסה את מִלי?