קולות מתרוצצים בי
הולמים בדפנות
מנסים לנתב אותי אל דרכם.
לא, אני לוחשת
קולי מרטיט אך יציב-
תעמדו שניה בשקט
תנו לי להיזכר,
זה עומד לי על קצה הלשון---
בחיי שפעם ידעתי
מי אני.
נו, אוף אתכם,
עכשיו בגללכם התערבל לי הכל.
[ליצירה]
..
כן, אבל זה לא חרוז. זה לא נגמר ב"רים".
זה לא אומר שזה רע, אף אחד לא קבע שהכל חייב להתחרז, פשוט ציינתי שאני לפעמים קנאית לחריזה (על חשבון המשמעות? לא יודעת. אבל אני מכופפת את המשמעות כדי שתתאים לחריזה, כי זה ממש חשוב לי), ואני בטוח הייתי חורזת את זה, איכשהו.
אבל עזבי, תתעלמי.. :)
[ליצירה]
...
אני לא הייתי מסוגלת בזמנו לעבוד על תרגילים במתמטיקה בלי להוסיף שלל ציורים לרוב מסביב. אחרת לא הייתי מרגישה בבית..
אה, וגם היה את השלב שמכל אפס הייתי עושה סמיילי מחייך. זה היה נחמד.
אבל עוד יותר נחמד שסיימתי עם מתמטיקה לנצח. ארוע הסטורי זה התרחש בשלהי שנת הלימודים שעברה. אמנם 3 יחידות, אבל 96 סופי, כבוווווווד.
[ליצירה]
..
רק תזכיר לי, נושא אלומותיו, איפה נמצא התקציב הזה?
כי דווקא הייתי שמחה לקבל קוטג' חינם כאן, בשטחים הכבושים. אך לצערי, גם כאן צריך לשלם כל שקל (בעצם, דולר), לא פחות מכל אדם אחר בארץ הזאת.
היו פעם "תשלומי פיצויים" למתנחלים או משהו כזה, אבל אקורדינג טו מיי פרנטס (שמנהלים את חשבוננו המשפחתי, כאן בלב הכיבוש) הם הפסיקו להגיע כבר לפני שנים.
תגובות