זה מונולוג שמכוון כלפי חברה שלי העכשווית, אנחנו גרים ביחד כבר שנה, היא דתית לשעבר. אני דתי לשעבר, סטודנט ולפעמים מדגמן,אמנם מגדיר את עצמי דתל"ש,שמאלן אפילו שמאלן רדיקלי, אבל עוד שומר על כשר פה ושם והולך לתפילות בחגים, לא נעשיתי כל כך קיצוני ביחס לדת, היא בכלל לא, בעבר שלה היא הייתה אמוד דתית, אפילו שייכת לזרם הדתי תורני על הגבול החרדי. הייתה אוכלת רק בשר חלק, מקפידה על שלש תפילות ביום, קוראת תהילים ושומרת נגיעה.

משהו קרה לה לפני שנתיים, בעקבות איזה חוויה שעברה והיא הפסיקה כל קשר עם הדת, פגשתי אותה פעם ראשונה אצל שותפה שהייתי גר לידה בתל אביב, זה היה הלם כי היא(חברה שלי) שהייתה חברה מאוד טובה של שותפה שלי הוצעה על ידה לדייט וככה נפגשנו ואחר כך נסענו ביחד לאיזה חתונה משותפת, שם הזמינה אותי לרקוד ושם התיידדנו, היא סיפרה את הסיפור שלה, וגם לשותפה שלי ששמעה את הסיפור בפעם הראשונה, לא ידעתי בכלל שהיא  הייתה דתיה לשעבר כי נראתה ממש כמו חילונית ולבושה כמו חילונית מצפון תל אביב,

היא ממש ממש לא שומרת כלום כלומר, כשר היא לא אוכלת, לא צמה בכיפורים, לא שבת, לא מאמינה בכלום, ואת הרוחניות היא החליפה בהמון גשמיות של מסיבות, מסיבות ומסיבות. אני מנסה ותוהה למה זה ככה, כלומר, היא ששמרה יותר ממני והגיעה למצב קיצוני כזה של אנטי, ואפילו הייתי אומר שחילוניות מוקצנת ומוחצנת, כי יש חילונים ששומרים על קודים כלשהם לגבי צניעות בלבוש וסולידיות מסויימת, אפילו ביישנות והיא בדיוק ההיפך מזה. פעם שמעתי שקיצוניות אחת מאוד קרובה לשנייה ויכול להיות שאת הקיצוניות שהייתה לה עם הקטע הדתי היא החליפה עם קיצוניות בקטע החילוני. הדיסוננס הזה קצת מקשה עליי.

אני מסיים את המונולוג הזה, אם אתם רוצים להבין קצת רקע, אז יש את הסיפור שכתבתי

"הבן יקיר, חלק ג´