יום בהיר אחד

נפלנו

ולא ראינו איך זה פתאום בא.

היינו עסוקים בלשתות,

לאכול את עצמנו לדעת.

בתי קפה, בתי מרזח, בתי קולנוע.

השתלבנו. פעלנו.

לא עשינו. היינו.

היינו שם, היינו פה.

תאוות בשרים כילתה אותנו.

להספיק, לגעת, לעשות, לראות, לחוות.

להיות גם חלק, גם אנחנו רצינו.

רצינו שיכירו בנו,

כשאנו לא הכרנו את עצמנו.

לא באמת.

כבר לא ידענו מי אנחנו.

(איפה האידיאלים? איפה האמונה, באמת, בבסיס? האמונה האיתנה שלנו בעצמנו? בעמנו?

הכי חשוב לדתי להשתלב. עברנו את הגיל,

של להתיישב, של לפעול. "תורה ועבודה"? "חלוציות"? "הגשמה"?

דור ההורים היה ואיננו עוד,

אנו מסתכלים על הזויי הגבעות, כן, ככה, הזויים,

אפילו בזויים.

מעריכים את פועלם, אולי,

אבל מרחוק.

אנחנו בהודו, בבית הספר לקולנוע, בגלי צה"ל.

אנחנו משתלבים.

לא עוד הדתיים מהגטו של סבסטיה,

לא עוד עם לבדד ישכון,

אנחנו חלק,

דתיי מחמד של אף אחד.

נוח לנו להיות כמו כולם.

אנחנו "רציונליים".

הא לכם מילה יפה: "רציונאלים"; כן, אבל העמים שסביבנו, והאמריקנים,

ואי אפשר לעשות מה שבא לנו,

והדמוקרטיה, ירום הודה!

מישהו זוכר שאנחנו יהודים? שביהדות אין דמוקרטיה?

הס מלהזכיר - - -

חילונים בצאתנו ודתיים בביתנו.

כן, גם בצבא היינו,

ודאי שקידשנו שם שמים,

ודאי ששמרנו,

אנחנו דתיים

- אין ספק –

אבל הלכנו עם החברים שלנו גם למסיבות.

או שבשירות שמרנו על קלה כחמורה,

והיום נוח לנו, עם עצמנו, עם החברים שלנו,

להיות אלו שמקילים ראש,

ליצני החצר.

העיקר,

השתלבנו)

ואז נפלנו.

איך שהתפללנו,

פתאום בכינו,

פתאום שוב היינו,

היינו אחד,

שבנו לעצמנו,

ולו לרגע קט.

נסענו, חיזקנו, התאבלנו,

אפילו קרענו.

אבל הימים יעברו להם לאיטם,

כמו שימים נוטים לעבור,

ואנו נשוב להיות מה שהיינו.

עם צלקות חדשות,

שבמהרה יתמסמסו לתוך עורנו,

ויותירו רק זיכרון דהוי

של מה שלרגע היינו.

ועד שלא יחול עוד משבר,

עד שלא יזדעזעו אמות הסיפים מחדש,

אין מלך בישראל

ואיש הישר בעיניו יעשה.