באמנות, כמו באמנות,
אין דבר כזה, שאין דבר כזה.
ובחיים, כמו בחיים,
אם אין דבר כזה, אז יהיה דבר כזה.
ורק באהבה, כמו באהבה,
אין דבר, כזה, אין דבר..
והכל נשכח, והכל עבר,
והכל נמחל, והכל ווּתר,
ואין דבר. אין דבר.
[ליצירה]
התחיל ממש טוב ואז נדמה כאילו איבדת את החשק באמצע הסיפור ויצאת להכין לך סלט. לדעתי שווה לסיים את הסיפור.
חוצמזה, עידן השקשוקה קרע אותי מצחוק. ובכלל נונסנס חביב ומשעשע.
אה, ו"תנועת", לא "תנואת". סתם חשבתי שתרצי לדעת.
[ליצירה]
דוקא שיר מתוק. אולי קצת ילדותי אבל אני לא אומרת שילדותי זה לא טוב. אני גם לא יודעת מה הגיל של הכותבת. אבל הוא חמוד מאוד. וגם עצוב קלות (כי כשאדם נהרג בשל איזושהי סיבה זה עצוב, ואם הוא נהרג בגלל תאונה זה עצוב יותר).
וכן - הגהה. "נכבה" לא "ניכבה". ולדעתי אפשר לומר נכבה ולא חייבים לומר כבה. אבל בטח בלי כל היו"דים האלה.
[ליצירה]
לי דוקא היה זקן אחר
לפני שבע שמונה שנים, היה זקן מאוד נחמד מסתובב בתחנה המרכזית (הישנה, זו שעל חורבותיה הקימו את החדשה). הוא היה חרדי על פי מראהו, אבל מהחרדים הישנים, הידידותיים.
כל יום, בדרכי לקו 480 (כשעוד היה אוטובוס של 2 קומות, והייתי ממהרת לתפוס את המקום למעלה מקדימה, או, בלית ברירה, אם כבר נתפס, מקום ליד השולחן למטה, עליו יכולתי להניח ראש ולשקוע בשינה ערבה), הייתי נותנת לו חמישה שקלים, ולפני החגים הייתי נותנת לו חמשה-עשר, או עשרים. הוא כבר הכיר אותי בשמי, והיה עושה לי מי שברך קבוע, כל בוקר. וכשלא הייתי מגיעה יום אחד, הוא היה מברר אם חליתי, או חלילה משהו אחר קרה לי.
ואז יומחד, הוא פשוט נעלם. ואחד הנהגים סיפר לי שהוא חלה ואושפז בבית החולים "ביקור חולים". והבטחתי לעצמי שאני אסע לבקר, ושהוא בוודאי ישמח מאוד. וכמובן ששכחתי, ולא נסעתי. ואחרי איזה זמן סיפרו לי שהוא נפטר.
ומאז, קשה לי להיקשר נפשית לזקנים של התחנה המרכזית. למרות שיש בה, בזקנה של הזיי געזונט, איזה ניחוח מוכר של חברות ישנה..
[ליצירה]
מוזר לי שהכותרת והמשפט חד המה.
נכון שזה משפט עתיק כאן, ונכון שקצת מוזר שאני נזכרת בשלוש וחצי בבוקר, שלוש שנים אחרי, להגיד.
ככה זה כשאני על יצירה אקראית. עלית בגורל.
עם זאת, משפט יפה.
תגובות