שני ורדים אדומים, מצופים בדמעות,

אשר זולגות בנגינה מחוסרת תווים,

בעיניה הלחות יצירות נכתבות,

ויוצאות כמלודיה עתירת הספדים.

היא רוקמת מטפחת, אדומה כמו הדם,

אשר ניתז מליבו כשקטלו את חייו,

אהבתם הקסומה, היא נדמה לעולם,

כשקפאו בפיו אחרונות מילותיו.

האפר על גופתו סופג את הכול,

גשם ודמעות, אהבה ושירים,

ליבה הדואב יוצא במחול,

במחול של אבל, בין הקברים.

היא זורקת המטפחת על קברו הפתוח,

ויחד עמה הריחות, הצלילים,

אנחת הכאב מתמוססת ברוח,

ופיה גדוש בתפילות ומילים.

לבושת שחורים, מאין מסגרת שכול,

מביטה מבעד לווילון הדמעות,

ורואה את נשמתו יוצאת במחול,

לשמע סימפוניות הבכי הקטועות.