בשדה התעופה אני מחכה בשדה התעופה ג'י אף קנדי בפעם האינספור. ג'יימס אמור לחזור מקוריאה. הוא נתן שם ייעוץ לאיזו חברה. ביומיים עבודה הוא הרוויח את דמי השכירות החודשיים שלנו – 2800 דולר בחודש לקומפלקס עם חדר עבודה, חדר שינה וסלון קטן, אבל במרכז מנהטן. המטוס מאחר. הייתי צריכה לבדוק מראש באינטרנט זמני נחיתה, אבל התעצלתי. עכשיו יש לי הרבה זמן לחכות. לא נורא. יש משהו בשדות תעופה. עד גיל 22 לא טסתי. אפילו לא לאילת. אפילו לא סיור בשמי הארץ. בפעם הראשונה שטסתי, הדבר נראה לי כל כך קסום, עד שכתבתי מן פזמון בנסיעה, משהו ברמה ההתפתחותית של ילדה בת 22 שפסגת היצירתיות שלה היתה כתיבת שיר הלל למנהלת בעיתון השנתי של האולפנה הדתית לבנות. זה יצא משהו כמו: אלוקים רב החסד, ריבון העולמים הבורא יערות, עמקים וימים היוצר מדינות, לאומים ועמים ונותן לי לראות את הכל ממרומים. נדמה לי שהיה גם חלק של תוכחה, על בני האדם הטועים לחשוב שגורלם בידם. אבל אני כבר לא זוכרת את המלים בשלמות. בכל אופן עברו כבר שמונה שנים מאז. אני חושבת על זה עכשיו, וזה נראה לי מצחיק. שדה התעופה ג'י אף קנדי מוכר לי כמו בית שני. אני טסה היום לפחות ארבע פעמים בשנה, בדרך כלל יותר. פעם-פעמיים בשנה לארץ, לבקר את ההורים, ופעם בשנה לפחות לבקר את ההורים של ג'יימס בקליפורניה, וחופשת סקי בשוויץ, מנהג שאנחנו מתמידים בו כבר השנה השלישית, ואפילו לא ספרתי כנסים מקצועיים, הרצאות מוזמנות, ואת הפעמים שאני מצטרפת לג'יימס לנסיעות שלו. אבל בגיל 22, עם המזוודה הגדולה שנקנתה במיוחד לארוע, ואבא ואמא שלקחו מונית ספיישל מהבית בחולון כדי ללוות אותי עד הרגע האחרון, את הבת שלהם שנוסעת לארצות הברית, ועוד עם מלגה של ממשלת ארצות הברית... הכל נראה אז הרבה יותר בומבסטי. אנשים יוצאים עכשיו עם המזוודות הגדולות. מטוס נחת. הרבה מלוכסני עיניים. אני נזכרת בשנים הראשונות שלי כאן. גרתי במעונות עם לוסי, אן ומארי. לוסי, בת להורים בורמזיים שהגרו לארצות הברית, מתכננת להיות רופאה. מארי, בלונדינית אנורקטית משהו עם מבטא דרומי כבד, מתמחה בתקשורת, ואן היפנית עובדת על הדוקטורט שלה בפיזיקה, כמוני. בשלושת החודשים הראשונים אני מתקיימת על תפוחים ובננות. אחר כך אני מתפתה לארוחה חמה. חורף, קר ומושלג. לוסי מלווה לי מכנסיים ולראשונה אני ממירה את החצאית נושקת הקרסוליים במכנסי צמר המתאימים יותר למזג האוויר. בסוף אני קונה זוג משל עצמי. אן ואני, מעוטות האמצעים שבחבורה, קונות לעצמנו כיריים חשמליים וטוסטר אובן במשותף. אן מכינה לנו מאכלים ממיטב המטבח היפני, ואני מכינה לנו חביתות ופירה. (אה, לו הייתי משקיעה פחות זמן בתכנות בימי שישי, ויותר זמן עם אמא במטבח, בוודאי הייתי מצליחה להציג מבחר מרשים יותר מזה...) אני מתכתבת עם חברות מהאולפנה. הן כולן לומדות חינוך, או חינוך מיוחד, או ייעוץ חינוכי (אלוהים, האם יש הבדל בין כל אלה?). הן כולן לומדות ב"בר-אילן", וב"אורות". הן מתחתנות. הן יולדות ילדים וילדות מידי שנה. הן בטוחות שהחיים שלי בארצות הברית מרתקים בהרבה משלהם. הן מפסיקות לכתוב בילד השני. גם אמא כותבת. היא דואגת. הנה אני כבר בת 25 ועוד לא התחתנתי. ואני מידי משכילה. אבוי, ומי ירצה בחורה דתיה, משכילה ומזדקנת? עם דוקטורט בהצטיינות אני מוצאת עבודה במחקר ופיתוח. גם אן. עם משכורת קבועה אנו יכולות להרשות לעצמנו יותר. אנחנו שוכרות דירה. אנחנו יוצאות לבלות בערבים. אני לוקחת שיעורי החלקה על הקרח. אנחנו נוסעות לאירופה בפעם הראשונה, והטיסה עצמה משמחת יותר מכל מומנטום פריזאי. אלוהים רב החסד, ריבון עולמים, שברא בני אדם בצלמו, חכמים, הם בנו מטוסים לעבור הימים. אני כותבת לאמא בטיסה. וקצת שכחו הם אותו, לפעמים. אני חושבת... ג'יימס, נסיך קליפורני, בוגר פרינסטון, בא לתת ייעוץ למחלקה שלי. בתום פגישת הייעוץ השלישית הוא שואל אותי אם אסכים לבלות אתו ערב. אחרי חצי שנה אנחנו עוברים לגור ביחד. החבר של אן ממלא את חסרוני בדירה המשותפת. אני מתעקשת לשלם את מחצית שכר הדירה. "זה טפשי," אומר ג'יימס, "הכסף שלי, הכסף שלך... את יודעת שאני אתחתן אתך בסוף והכל יהיה שלנו". טוב, ובכל זאת. אנחנו ביחד כבר חמש שנים. אני עדיין אוספת את ג'יימס משדות תעופה כשהוא חוזר מסדרות ייעוץ ברחבי העולם (אם אני לא מצטרפת אליו, כמובן). וככה אני ממתינה לו עכשיו, בג'י אף קנדי המוכר והטוב, מסתכלת על האנשים שמגיעים כעת מן המטוס שנחת אחרון. אני מנסה לנחש – למי זו הפעם הראשונה, ומי כבר טייל וותיק; מי מגיע הביתה, ומי זה עתה הולך; מי בא לטיול, להגר, ללימודים בארץ הגדולה והזרה; האם גם מסלול החיים שלהם ישתנה עם הנסיעה? הנה יוצאת כעת אשה קטנה, מטפחת לראשה. היא נראית לי מוכרת. כל כך כל כך מוכרת. אוי, אלוהים, אני מפשפשת בזיכרון, זו המנהלת! המנהלת של האולפנה שבה למדתי! קצת יותר מבוגרת, אבל כמעט לא השתנתה. עדיין ההליכה הנמרצת, השיער האסוף עד תום בתוך המטפחת. זו היא! בג'י אף קנדי. "הרבנית?" אני פונה אליה בהיסוס. היא מסתובבת אלי, מסתכלת, והניצוץ בעיניה: "עליזה? איזו הפתעה לראות אותך פה!" היא זוכרת אותי. 12 שנה, לפחות שמונים תלמידות במחזור, והיא זוכרת אותי. היא סורקת אותי במבטה, מגופיה ועד קצה מכנסיים, ועיניה מצטעפות. "אז מה את עושה כאן?" היא שואלת. "גרה", אני עונה. הלוואי והייתי מתה.