(לא בדיוק שירה, אך בהחלט לא שיר-בדיחה, יותר סיפור בחרוזים)
זה השמים שהתחילו, לא הותירו לי ברירה.
הם הכריזו מלחמה, ורק נלחמתי חזרה.
הם ירקו עלי גשם והוציאו לי ת'שמש,
השליכו בי ברד, גנבו לי את האמש.
אני דווקא ילדה טובה. במקום לריב, התרחקתי
(ואז, כשכבר הייתי רחוקה, פניתי לאחור וקצת צעקתי)
אבל תודו שבסך הכל זו אשמתם.
באמת שניסיתי להבין את עמדתם.
אך אין מה לעשות ודבר לא יעזור נגדם,
זה השמים שהחליטו,
והם נגד בני אדם.
תגובות