ט' באב... התשס"ב יופי... שוב פעם שכחתי להביא את השרפרף מהבית. נו טוב, מקסימום גם השנה נשב על הרצפה ונישען על רגלי הספסלים החדשים והמרופדים לא יודע איפה בדיוק יהיה מקום עם כל הספסלים האלה... איך הסתדרנו שנה שעברה אני מנסה להיזכר.. ומה עם הנעליים? זכרתי להחליף? כן... אחרי בדיקה קצרה נושם לרווחה... רק השנה זה לא עוד הסנדלים התנכיות... או נעלי הבית... השנה זה פשוט נעלי סקצ'ר אופנתיות שעשויות מבד סינטטי... ואיפה הקינות? יופי... גם השנה שכחתי לחפש אותן... וכמו בכל שנה.. לא יהיה מספיק בביתכנסת... משו מוזר אני מרגיש פתאום על הצום הזה... משו מוזר אבל בילתי ניתן עדיין להגדרה... מוזר אך לא מוגדר... התפילה נגמרת וכמו בכל שנה מתיישבים לקריאת איכה... כמו בכל שנה... חלק על הרצפה, חלק נשענים על הבימה.. וחלק עדיין על הכסאות בטענת אין כח\מקום אחר... ואותו אחד, שקורא כל שנה בקולו העדין והיפה את המגילה, בטעמים בוכיים שקשה להאמין שאותם טעמים משמשים גם במגילה אחרת בזמנים יותר שמחים... קורא את איכה... פסוק אחרי פסוק את המילים המרטיטות והשוברות לב... כל שנה... אותם פסוקים... אותם דברים ומילים הנוגעות בלב המאיימות על דמעות לפרוץ כל מחסום אפשרי וליזול להן על הלחיים כנהר... כל כך נוגע... כל כך עצוב... וכמו כל שנה... הדמעות לא זולגות... אפילו לא לכלוכית בקצה העין... שום דבר... הלב לא רוטט... המילים לא מזעזעות... כלום. ריק. ואחרי זה הקינות... יותר קצרות מהקיצורים של הבוקר... אבל קינות... הקינות כל כך יפות... כל כך נוגעות... כל כך עצובות... יש כבר אחד ראיתי שלא עמד בזה ונראה אצלו כבר איזה שהוא עצב אמיתי... על חורבן אמיתי... ואני עצוב גם... אבל על דבר אחר... עצוב על אי יכולת העצבות... עצוב על אי ההתחברות... אי ההבנה... שום דבר... הלב לא רוטט... המילים לא מזעזעות... כלום. ריק. איך אפשר כל שנה ככה... כל שנה בתקווה שאולי השנה זה יהיה שונה... שאולי השנה לא נצטרך לרטוט ולהזדעזע.... שלא אצטרך יותר להשתגע על זה שלא מתחבר... פשוט לא עובר... אולי השנה סוף סוף נוכל לשמוח – אולי זה משו יותר קל אליו להתחבר... וגם אם לא... שהשנה אולי יהיה שונה... שכן אצליח להתמודד... להתחבר... להזיל דימעה... להתאבל. וזה כל שנה ככה... כל השנים היה... בין אם חיוב לצום בין אם לפני חיוב איסור האכילה... לא מתחברים... פשוט אין ברירה... מה לעשות? ואין לך שום עצה... אף שנה... שום דבר... הלב לא רוטט... המילים לא מזעזעות... כלום. ריק. מגיעים הביתה, יוצאים מהאוטו... מתישבים על הכסא בחדר... בדכאון... אולי זה דיכאון סוף סוף של משו אמיתי??? לא... זה אותו דיכאון של קודם... של הניתוק... של הכלום... מה שווה כל הצום הזה... מה שווה כל הצומות האחרים... אם אפילו להיות עצוב בהם אתה לא יכול? למה כולם יכולים... ורק אתה לא? למה כולם עצובים... ורק אתה לא? ואתה יודע כמה דברים קרו בתאריך הזה... כל כך הרבה דברים... קשים... נוראיים! אבל זה רחוק לך מדי... איי שם בהסטוריה... אתה נזכר עד כמה אתה לא אהבת את המקצוע הזה... לא התחברת אליו... אולי ננסה את מזלי בצ'ט, אתה מהרהר חרישית, אולי שם תצליח להוציא את המחסום שבלב אל אחרים וביחד תוכלו שניכם להתחבר ליום הזה... המזל באמת האיר לך פנים... אבל פנים זועפות.... רק נכנס לחדר, עוד לא מספיק להבין מי שם.. וכבר אתה רואה מרצדות על המסך... מילים שכבר הפכו אצלך להרגל... בקשות מראש החדר, הזה עם הביפר בגלל שהוא גם מתנדב, "שימשיך לעדכן".... לעדכן? מה יש כבר לעדכן?? עכשיו ט' באב! מה יש לעדכן? ובמקרה שעדיין לא הצלחת להבין מבהירים לך את זה יותר... "באיזה רחוב אמרת שזה היה ?"... ואתה יודע.... כל התקוות שלך שהיו שזה יהיה שונה... שזה לא יהיה מה שזה... נגוזו... כי זה באמת זה... "6 הרוגים!" הוא מפטיר בכחול... ואתה כבר לא יכול.... סוגר את החלון... יורד למטה... מעביר לערוץ 2, כי בערוץ 1 עדיין לא התעוררו... מתבוננן כמו בכל כך הרבה פעמים, במירוץ הזה אחר האינפורמציה... שיהיה כמה שיותר מהר... שכולנו נדע איפה בדיוק זה היה, האם הפינוי נסתיים, האם עדיין יש חשש לדבר נוסף, וכמובן כמובן... על כמה אנשים מדובר... המראות המזעזעים... דווקא בט' באב... דווקא היום... אולי? הפעם? אולי? קצת? בבקשה?? לא... לפחות לא עכשיו... בינתיים זה יהיה כמו תמיד... שום דבר... הלב לא ירטוט... המילים לא יזעזעו... כלום. ריק. הרבה דברים רעים קרו ב' באב... בית המקדש הראשון... והשני... בט' באב היו יוצאי מצריים כורים לעצמם קברים... ונכנסים לתוכם ביודעם שחלק מהם מחר לא יקומו... ולאלה שיקומו יהיה אולי עוד שנה עד שזמנם יבוא... דברים רבים... נוראיים... ועכשיו... מעכשיו... זה גם דבר נוסף... מעכשיו נזכור גם שבט' באב היו אנשי ישראל יושבים בפיצוציות... ומתפוצצים. מעין משחק מילים חולני שכזה... להתפוצץ בפיצוציה על ידי פיצוץ מפוצץ של שני אנשים שפוצצו את עצמם... כמובן יהיו כאלה שינסו לתעל את זה ש"תראה... זה גם עובדים זרים... וחוץ מזה מה הם בכלל עשו שם ביום צום? זה מה שקורה שלא צמים!" הם יגידו... ואתה יודע שזה שטויות... אי אפשר להבין את החשבונות... כמו בדור המדבר... 40 שנה במדבר... כל שנה ביום אחד... נקברים בקבר של עצמם... ככה גם היום... רק שהיום זה יותר גרוע... 50 שנה ויותר בישראל... רק שלא כל שנה ביום אחד... אלא כל יום אחד בכל שנה... נקברים בקבר... במלכודת... שבני עוולה עשו להם... אתה נזכר פתאום... באותו סבא שלא זכית להכיר... מוציא תמונה שלו מהארנק... בדיוק מצאת לפני שבוע אותה במקרה... מביט בחום... כמו שחקן קולנוע... כל כך יפה היה... וכל כך צדיק בנוסף... שנתיים לפני צילמו את התמונה הזו... שנתיים לפני... מצאת עוד אחד... שצולמה ממש חודשים ספורים לפני... אבל אותה לא יכולת לקחת... זה כבר היה מוגזם.... וזה היה לפני כל כך הרבה שנים! כל כך הרבה! ואתה לא זכית להכיר אותו! כי הם לקחו לך אותו! בלי רשות! סתם ככה! בלי לשאול בלי אף מילה... ושום דבר לא השתנה... כל כך הרבה שנים עברו... והנה... גם היום... בט' באב ה'תשס"ב... הם לקחו אנשים נוספים... בלי רשות... בלי לשאול בלי אף מילה... סתם ככה... אתה מכבה את הטלוויזה... מזועזע כולך... לא פוצה פה לא מוציא מילה... עולה לחדר... למיטה... לא מבין שום דבר... ובבוקר... בקינות של שחרית... כמו בכל שנה... חלק על הרצפה, חלק נשענים על הבימה.. וחלק עדיין על הכסאות בטענת אין כח\מקום אחר... ואתה גם מתיישב לך על הרצפה... שוב פעם שכחת להביא את השרפרף... הקינות כל כך יפות... כל כך נוגעות... וכמו כל שנה.... שום דבר... הלב לא רוטט... המילים לא מזעזעות... דמעות לא נוזלות… אבל… ידעת שמשו שונה יהיה השנה... ואכן יש משו אחד שונה... משו אחר... השנה… זה לא בגלל שלא מתחברים… זה לא בגלל שזה עצובים… זה בגלל שכבר אין יותר דמעות. שבכולם כבר השתמשת. מי יתן... וזה יהיה הצום האחרון