ויאמר אל הצמיחה המדומָה:
עוד מעט - תצמח הארץ!
כל בית, לגן-עדן ייהפך;
הכל, פתאום, בנהרות זהב ישתכשכנה.

אך קם אל הכלכלה "ההגונה";
סביב שלח את העיניים:
נו, הוד קדושי! רק עוני וחוסר כל,
חוזות רואָי.

מרחוק, צעדיו של אל "הצדק" ו"המשפט" הולמים;
אל תוך קלחת הויכוח,
פלדת קולו גחה:
גם אני שום לבלוב גנים לא צופה!
הלמות תמיהתו שחה.

כבוד האלים,
עד תגרת אגרופים התנצחותם התפשֵטה.
אחד על משנהו,
אצבע מאשמת הפנו.
כל אחד ניסה להיראות הגון;
להצטייר טוב לב וצדק.
אך לבסוף, פירות הצמיחה לא צמחו!