טיילנו בגן. המרחק איפשר מחשבה. שאלת אותי: "איזה פרח כאן את הכי אוהבת?" הבטתי: ערוגות ערוגות. כל כך הרבה צורות להיות פרח. לבסוף אמרתי בשקט "את זה" והצבעתי על אחד סגור. תלית בי מבט תמה. הסברתי: "אתה מבין, כל עוד יסגור את עצמו, הוא כל פרח שהוא - הוא כל הפרחים בעולם! הוא לא מגביל את היופי הנהדר של מה שיכול היה להיות, ביופי הדל של מה שהוא באמת."
שוב שתקנו.
אחרי כמה זמן קטפת את הפרח הסגור, וכשאתה מלטף אותו באצבעותיך אמרת לי - "אז איזה מזל שאדם אינו פרח... כשאדם מעז להציץ מתוך עלי הכותרת שלו, היופי שנגלה כל כך מופלא ואינסופי, שהוא עולה על כל מה שמישהו יכול היה לדמיין. כולל גם הוא בעצמו..."
השפלת מבט בביישנות כשנתת לי את הפרח.
השפלתי מבט גם אני, וראיתי,
איך הדמעות שלי נופלות על עליו,
פורשות אותם
אחד אחד.
תגובות