בשעה שאת בוחנת את סוליית הנעל
ומספרת על "ההוא" שהפך לך את החיים
אני רואה את ציפורנייך הגזוזות דק דק
את העור המתקלף
סימני אכילה.
"בתוך כל המשמעות הגדולה של החיים
אנו ניצבים בכוסות קפה מקרטון
כחלק מצורות הקריאה", ניסיתי.
את חוזרת אליו.
את חוזרת אליו כהרגל מגונה שקשה
קשה להיפטר ממנו.
שלום לך ילדה עצובה.
בפעם הבאה שניפגש
אבחן שוב אצבעותייך
ואדע
אותך.
תגובות