תלמידו התרחק כבר והוא ירד מן הסוס. "החי נושא את עצמו" הוא מלמל. ספק מנסה לשכנע את עצמו,ספק מתוך הרגל.הוא עדיין רגיל לצורת המחשבה הזאת, להגדרות, לפלפול. זה כבר השתלט עליו לגמרי. גם עכשיו, אחרי שהוא כבר ברח והוא רחוק יותר אפילו מגדרות תחום שבת הוא מוצא את עצמו חוזר. חוזר ללימוד, למילים לשאלות. ובכלל, לא ברור לו כמו שכל כך ברור לכולם שהוא עזב.

הדרך על יד הסוס מתארכת. הוא מביט בנוף סביבו. בעצים, הסלעים והאבנים. מה מחזיר אותו תמיד לשם? ללימוד עם תלמידו? לכפר העלוב? לילדים הפוסקים לו את פסוקם.הדרך עצמה אף פעם לא הייתה ברורה לו. כלומר, זה מה שהוא מבין עכשיו. הוא תמיד היה בחיפוש כזה. תמיד חיפש אחר ההרגשה.

הוא ידע איך חבריו לשעבר מסתכלים בו."אתם זוכרים את ספרי המינים שהיו נופלים מידיו?" הם לוחשים אחד לשני ובדרשות בית הכנסת הם מזכירים זאת בפומבי. את אחרותו. את זרותו. לעיתים הם תולים זאת כבר באביו ובברית שנעשתה לו. הם מעדיפים לחשוב שהיה זה פגם מולד. מוחלט וברור מראש כמעט כמו טעות בייצור. הוא יודע שזה לא היה כך. ספרי המינים ושאר הדברים שעשה היו תוצאה של בחירה. בחירה שהוא לא כל כך הבין כמו שבאותה מידה הוא לא הבין מה הוא מחפש בבית המדרש.

הדרישה הזאת אל הקודש, אל הבנת החיים ומהותם תמיד אתגר אותו, ריתק אותו. הכל קרץ לו,סקרן אותו, והשאלה מה מותר ומה אסור תמיד תמיד הייתה שם ברקע. היא לא הפכה להיות החשובה ביותר. הוא חשב שהוא יוכל להתמודד עם כך. אחר כך הוא חשב שהוא יוכל לבחור. לקיים את מה שנראה לו ולהמשיך לחפש באותו זמן אבל הגבולות לא היו מספיק ברורים ואת המחשבות שלו הוא לא שמר רק לעצמו וכשהוא הפך אותם למילים החיצים החלו לפגוע בו, דברי החכמים.

הוא עדיין לא יודע אם היה זה הוא שעזב או הם שגרמו לו להבין שהוא כבר לא חלק מיושבי בית המדרש. אולי שווה ערך לאחד הספסלים שם. המחיצות גבהו מיום ליום ולמרות שהוא ערג למצוא את הדרך הם כבר לא יכלו לחיות יחד. זה לא היה אותו עולם מושגים. לא הייתה יותר הבנה.

הנוף התחלף, והוא כבר היה יגע אך הדרך התמשכה והתמשכה. הוא נזכר איך ברח בחוסר כוח ועבר למחנה האוייב. הם הכריזו עליו כאחר והוא חשב שאין הגדרה מוצלחת מזו. אחר הוא הרגיש שם וגם במחנה האוייב. קרבת אלוהים הוא לא מצא. אוסף אמונות ודיבורים הוא מצא בדיוק כמו בבית המדרש. הבריחה לא הועילה לו. החיפוש נמשך ונמשך.

אולי הוא לא היה צריך ללכת כי מה שמצא לא האיר  את עיניו אך גם לחזור כבר לא היה יכול. הוא לא האמין יותר בשום דבר ששמע או ראה. שום  חוכמה לא דיברה אליו יותר. הכל, לא היה בעבורו יותר מאשר סיפור נחמד, עוד מיתולוגיה שהומצאה או מעשה פגאני רגיל. הוא עייף מכך. מהחיפוש, מהרצון להרגיש משהו. מעצמו.

דווקא ברגש דברים היו ברורים מן השכל. שם הוא חי עם אלוהיו בשלווה ובטוב לבב. עם ההרגשה של התמלאות בבריאה, בקשר באחדות. אך בעולם המעשה הוא מעולם לא הרגיש בטוח. את כל הדברים הוא כבר ניסה. תלמידו עדיין מנסה לשכנע אותו לחזור. שזאת הדרך. כמה היה רוצה למצוא את השביל אך לבו לא נותן לו. לפחות יהיה כן ואמיתי. האם עדיף לחיות בחברה בה נולדת  לא מתוך אמונה אלא כי הדבר באמת נוח לך? הרי הוא מכיר הכול, את כל הניואנסים הדקים, את כל האמירות והמעשים. למה היה צריך לשבור את מעטה האחידות, להיות מיוחד? לחפש את האמת... ומה האמת מועילה לו עתה כשאחיו בזים לו, חבריו חושדים בו ורק תלמידו האהוב נותר לו?אולי באמת הכנות היא לא הדבר החשוב ביותר. דברים משתנים בו, הוא הבין."באיזו דרך ילך לו האדם?" הוא נזכר בדברי אחד מרבותיו, והדרך שבחר בה כבר לא הייתה ברורה לו כל כך. דרך האמת, הצדק לא האירה לו פנים. הוא כבר לא האמין שקיימת אחת כזאת. הוא חיפש שביל חדש. מקום מעבר לשכל ולמחשבה. מקום לחיות בו, למרות הסתירות והשאלות והתהיות.

הדרך ארכה לו. ארכה והוא אינו יודע מתי ישוב. "אם מצאת את דרך החוכמה והתחברת אל אלוהיך, בדה לך דת והאמן בה כדי לדעת מה היא הדרך הטובה לך..." הוא נזכר בציטוט מספר עתיק שקרא.

הוא ראה מרחוק אור קלוש, בתים קטנים ומהחלון נראו שני נרות קטנים. נרות של שבת. "בדה לך דת" הוא אמר לעצמו,הוא ידע שהדרך הזאת לא רעה יותר משאר האפשרויות. אולי טובה הרבה יותר כי בה הוא מרגיש שייך. והלך אחרי האור.הוא החליט להתחיל מחדש. אולי שכלו לא יבין, והמעשים יהיו מוזרים אך הוא יחיה בין אחיו.