את האמת הזאת אני הולך ומחפש. הולך ומלקט ימים רבים. למרות הזמן הרב שעבר, למרות השינויים. עדיין בליבי אני מחפש את האמת הזאת המוצקה במין צורך עז כזה למרות שאני יודע שגם כאשר תבוא היא לידי אפשיט אותה מן האוניברסליות שלה, מן האינסופיות והיא תשוב להיות כמו תמיד אמת אישית, מורכבת. יחודית.

את מידת העקשנות ואת הצורך העז הזה לא לוותר ולא להכנע למרות הלחץ והעול. הן זיכרון הנידוי לא ימחה מליבי . את היום הזה שבו היה ברור לכולנו שיבוא או לששון ושמחה או לעלבון. והכעס, הבדידות והיאוש לא כאבו מאובדן הכבוד והיעוד אלא מתוך הצער על האמת שחוללה. אני זוכר כיצד נפרדו ממנו חבריו. באותו יום קרא הוא לי ואמר לי שהמקום הוא המכבד והאמת מידתו של האלוקים ואני לא רציתי להבין או להאמין אז ברחתי.  כמה רחוק שרק יכולתי, אל המעיין למרר בבכי. לראות את אבי כמעט אב בית דין שוקע במצולות הבדידות וחבריו בדלים ממנו. ועל שום מה? ארבע עדויות העיד להם. העיד שחזה אל מול עיניו. שמע בבית הדין כיצד הן נפסקות, למד מרבותיו.

הדור הוא דור חורבן היה אומר לי, ומי שחזה בעיניו חורבן אחד לא יתן לחורבן אחר להתרחש ואז עוד הייתי קטן מכדי להבין את אמירותיו, את כוונותיו.

מסורת, זה מה שחשוב. הוא היה משנן באוזנינו פעמים כה רבות. מאב לבן לנכד.ואנחנו היינו צריכים לעבור מבחנים. כיצד הייתי בוצע את הלחם ומאיזה צד ומה עשיתי בדרכי מהתפילה. פרטי פרטים. כיצד היה מרוצה כאשר  שמרנו על הוראותיו. לא מתוך שררה כי אם מתוך רצון להחדיר בנו את המסר. את ההרגשה. מסורת זאת שלשלת ויש בה אמת. האמת היא הכבוד.

בית הדין וחכמים עמדו בטיעונם.ואנחנו היינו לומדים בחדר עם אבי עקביא בן מהלאלל תורה מה היא ואמת מה היא וכבוד מה הוא. ואב בית דין היה יושב לבדו וארבעת עדויותו עימו.בוחן שוב ושוב, מנסה לבדוק את טעותו. דובק באמת שלו.ממשש שוב ושוב לראות את האמת הנשקפת מהם.

וכי יש אמת שהיא איננה חד צדדית המספרת חלק מן המעשה? המגלה שבר מתוך הסיפור הגדול והשלם של ההיסטוריה ? וכי יש אמת שהיא גדולה אל מול המוות...? אני עוד מהרהר בכך ומחפש אותה. את האמת העומדת לבד עם המשמעות אך לא זאת הנשענת עליה אלא העומדת בפני עצמה האצילה.

לפני המוות הוא קרא לי. בכור בניו. פרידה אחרונה שאז עדיין לא הייתה ברורה לי ואני עומד לפניו למרות כל הסבל שעבר על משפחתנו עקב הנידוי והחרם באהבה גדולה וביראה כיאה לעומד בפני אב. בפני אב בית דין ורב נערץ. "חזור מדברי שהם הרבים" הוא אמר לי. ואני חשבתי שמא נפלה טעות בדבריו. ואיה כל אותה דבקות באמת? בכוחה של עדות? במסורת? בדעה? חשבתי בליבי שאיני ראוי לפי דעתו. איני מספיק חזק. אך הוא התעקש והספיק ללחוש לי:"מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".

המילים הללו צרובות בי מאז כחותם על זרועי. כחותם על ליבי. ומעשי מרחיקים אותי ומקרבים אותי בכל עת אל אותה אמת מובטחת. הן הם הרבים ואני שמעתי מן היחידי וחובתי לאמת היא לאמת שלהם. נודד אני בין חיי אבי המשופעים באמת ובצדק אל מול חיי המלאים בתהיות. מעשי מקרבים אותי ומעשי מרחיקים אותי אך מה הטעם בהם ללא אותה משמעות העומדת מאחוריהם. 

לעיתים אני מוצא נחמה והסבר לדבריו. כל כך פחד הוא מחורבן שני של התורה, מאובדן המסורה ועל הקדיש עצמו בשבילה וכאשר ראה אותה נוצרת ומתחדשת בבית המדרש הרכין ראש לעומתה אך אני פני של אבי ביום נידויו עומדות לפני מכריזות שלא יקח את התפקיד כדי שלא יאמרו למען השררה עשה. העדויות, עדויות אמת המה. ומעשי? מרחיקים אותי הם היום ומקרבים אותי בשביליה ונתיבותיה של האמת האהובה.

עפ"י מסכת עדויות פרק ה´.