מייחלת לרגע בו לא אצטרך עוד
לצבוט אותך
עד כאב
רק כדי לומר לך כמה
אני אוהבת
וזקוקה
כנפי שחר
-
"אֶשָּׂא כַנְפֵי-שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם-שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ" (תהלים קל"ט)
ילידת 83
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] לדעתי לא יתכן שהכותב התכוון לדבריו ברצינות. כלומר, לא נראה לי שמישהו עוד מסוגל להיות מספיק רדוד, סטיגמטי, ומיושן בדעותיו כדי לכתוב משהו כזה ברצינות. לדעתי מדובר בביקורת צינית על השובניסטים, או לחילופין בסתם פרובוקציה לשם שעשוע. [ליצירה]
- [ליצירה] חזק. [ליצירה]
- [ליצירה] :) אהבתי מאוד. הצאורים כ"כ אמיתיים. וזה מאוד מתחבר לי להתכתבות בקודמת בינינו... [ליצירה]
- [ליצירה] טל - סיפור יפיפה פיוטי וכובש! (לפעמים התיאורים קצת מתארכים ומסרבלים מדי לטעמי, אבל הסה"כ מקסים) אהבתי מאוד את הצורה הכל כך מדוייקת שבה את מתארת תהליכים בנפש - ברגישות ובתובנה. אניהה לעצמי אם זה חייב להיות כך - האובדן של המגע עם הנקודה הפנימית, עם המעיין הפנימי, עם ה"כנפיים". האם יצירה לדעתך חייבת לבוא מתוך תהום, האם זו תמיד חייבת להיות זעקה נואשת? זה נכון שכאב נותן כוחות של "בעירה" פנימית. אך האם אושר חייב להוביל לדעיכה? - ואולי הוא יכול לתת כנפיים מסוג אחר? אולי יש יופי אחר, אנרגיות שנובעות ממקום אחר, שמגיעים אליו דווקא כשהנפש פנויה מהתנפצויות מרסקות? הכמיהה הרי לעולם תהיה שם - עד אנסוף. עד הגאולה האמיתית והשלימה. כי הגעגוע שלנו שאוב מעולם פנימי יותר, מן הנשמה הטהורה שלנו שנחצבה מכסא הכבוד, שהיתה אחת עם האור האלוקי עצמו - וזה כזה אור שהעולם הלא-גאול לעולם לא יוכל להכיל. ואני מאמינה שהגעגוע לשם טבוע בנו, איפהשהוא בלא-מודע. ואם מתחברים לשם - אני מאמינה שגם הכמיהה והאש הפנימית יבואו ממקום יותר עמוק, יותר מזוכך, יותר אמיתי. [ליצירה]
- [ליצירה] :)) [ליצירה]
- [ליצירה] נביש, לזה בדיוק התכוונתי! [ליצירה]
- [ליצירה] הדס, זה ממש מזכיר את היצירה האחרונה שלך (קרבן). בעצם, זה ממש אותו עניין. הכתיבה עצמתית ודרמטית, אבל לא הצלחתי להבין - מניין הערגה הזאת לדרקונים ומפלצות, לקרבנות אדם,לבערות ולאכזריות? אם זה מה שמכיל אותו עולם שאבד לנו, טוב שאבד. עדיף על פניו עולם דל ואפור, שמרצד מעל מסכי מחשבים. אם פנטסיה היא מקום משכנו של הבעל, עדיף שיכלה אותה הלא-כלום... לא? [ליצירה]
- [ליצירה] הזוי. בהחלט מעביר את המסר איזה דבר הזוי ותלוש זה מלחמה מתואר בכנות ובחיות שנותנות לי הרגשה שאני שם. [ליצירה]
- [ליצירה] שתי השורות האחרונות פשוט גדולות - "אנחנו אוסף טרמפיסטים וכל העולם כולו גשר" - הנסיון המתמיד ליצור גשר בין כל האורחים המזדמנים שאנחנו בעולם, עם כל השונות שלנו... [ליצירה]
- [ליצירה] הסוף היה שווה את האמצע (הקצת משעמם...). [ליצירה]
תגובות