"היה זה יום שישי טיפוסי, טיול ג´יפ, אפי, אוריה שליו, דוד, וניצית הכלבה העצבנית. הם עברו את נחל בלאי, המשיכו ועלו על הר עלה, כשירדו הרגישו יותר מורעלים והמשיכו אל עבר היעד הנכסף, עין קלוּם. עין קלוּם כשמו כן הוא אין בו כלום, רק מים.

הם התקרבו, ופתאום אוריה יצא ביציאה "אני רעב" "ואני אפי, נעים מאד" "אוריה, מה נסגר אתך, עוד שניה מגיעים ואז נתחיל לאכול" היה זה דוד (בעל הג´יפ) "סתם רציתי לשבור שתיקה" "אל תדאג, ארגנו ארוחה משהו בסט" ואז שליו הצטרף "ולי יש סיפור חסידי, משהו בעש"ט".

 הם המשיכו והגיעו ליעד, החנו את הג´יפ (הכתום, שנת 82´ דוד קנה אותו לפני חודשיים בכמה אלפים), וירדו למעיין. מילאו פינג´ן, ואז ויכוח "תה" "קפה" "תה" "קפה" וכן הלאה עד שהוחלט על תה (כי אפי שכח את הקפה בחדר) הוסיפו קצת עלי כוכב (תה עם כוכב מי לא אהב). דוד הוציא מהתיק לחמניות, חומוס, פסטרמה, וחמוצים. בינתיים שליו התחיל "מסופר על רבי אלימלך מליז´..." "שמענו, שמענו" ענו פה אחד, אפילו ניצית נבחה (טוב אבל היא נובחת כל פעם ששומעת משהו מעל שתי דציבלים- עצבנית).

 פתאום משומקום, רעש חזק של מכה על מתכת, ניצית התחילה לצווח, דוד רץ לאוטו וחזר כאשר פניו נפולות, "מה קרה?" שאל אוריה "המנוע נפל" "מה?!" כולם ביחד, "מה ששמעתם" "אתה מסתלבט?" "לא, אני מחיפה, אבל באמת המנוע יושב על הרצפה". כולם רצו לאוטו "אני בשוקולית!" אמר אפי כאשר ראה את המנוע.

"מה עושים?" שאל שליו "בואו נאכל ואז נטפל באוטו, דיה לצרה בשעתה" אמר אוריה שכבר היה מוכן עם הסנדוויץ´ בפה כשהמנוע נפל. הם חזרו ואכלו, ואז התחילו להתדיין מה עושים הרי נשארו 10 ק"מ לכביש ועוד 50 לישיבה, (שלא נדבר על שבת המלכה שממשמשת ובאה).

לפתע הפסיקו הנביחות (שהפכו כבר לרעש רקע מוכר) מבטים הופנו, והפינצ´ר הקטנה הגיעה כאשר בפיה חבל, "מה זה? סמל השלום החדש?" שאל אפי. דוד הציע שייקחו את החבל ויקשרו את המנוע לאוטו, וכך עשו. עכשיו התחיל המסע האמיתי, הדרך אל הכביש, דוד על ההגה והשאר דוחפים, הכלבה? נובחת. ואז שליו נזכר בסיפור ממקודם "מסופר על רבי אלימלך מליז´נסק" וסיפר את סיפור העגלה, תוך כדי שירת הניגון המתלווה אליו. ואז דוד נזכר שעשה ביטוח גרר "חבר´ה תחשבו על הצד החיובי, חסכנו את הדלק חזור" "שתוק, ובא לדחוף" הטיח בו אוריה, שכבר נמאס לו, מנביחות הכלבה מחד ומהניגון מאידך.

הם עצרו להפסקה תחת איזה עץ שיטה, "הפינצ´רים האלה, צריך להרוג אותם כשהם עוד קטנים" אמר אפי, לקול נביחותיה של ניצית שעמדה מתחת לאוטו ונבחה על המנוע, "הם אי פעם גדלים?" שאל שליו בתמיהה.

 עוד שעתיים שבת, צריך להמשיך, הם הגיעו לכביש וחיכו לגרר. פתאום משום מקום הגיעה משאית ונכנסה בהם...

וזה איך שסבא קיבל את רגלו מעץ"

סיפר אפרים לנכדיו, אך הם כבר נרדמו מזמן.