"טל, אנחנו כבר מאחרים"

"אבל, אמא... אני חייב ללכת?.

אז תגידי לה שאני לא מרגיש טוב"

פעם בשנה, סבתא עורכת התכנסות של כל המשפחה.

בהתכנסות הזאת רואים את כל הדודים והדודות, חוטפים צביטות לחיים על ימין ועל שמאל. הערב בדרך כלל מתחיל בצביטות וחיבוקי דב מאוסים, ועובר לארוחה קלה בסגנון פולני כבד ולאחר מכן, הקרנה חוזרת ונשנית של כל השקופיות מאז שהמציאו את המצלמה. אני שונא את ההתכנסויות האלו אני תמיד חוזר מוכה, עם צלעות שבורות (כך זה מרגיש) ועם הלחיים הכי אדומות שאף סומק לא משתווה אליהם, שלא נדבר על זה שאני שונא גפילטע פיש. אמא תמיד מחייבת אותי להגיע לדברים האלה למרות שאני לא סובל את זה, וכמובן אני תמיד מתווכח, למרות שאני יודע מה תהיה התוצאה, אני חייב לעמוד על שלי.

"נו, טל".

"אבל אמא, אני באמת לא מרגיש טוב", באמת כואב לי קצת הראש. למשחק כדורגל זה לא היה מפריע לי ללכת אבל זה תירוץ טוב. נעלתי את נעליי בחוסר רצון וירדתי למטה, ראיתי את אמא ואבא כבר מוכנים ואת שי ומתן התאומים מוכנים לקרב... אה סליחה, לצאת. נכנסנו לאוטו הפורד פיאסטה שנת 84 בלי מזגן אבל עם חלונות חשמל – חשמל סטטי הם לא אוהבים לזוז. אבא נהג, אמא בכסא לידו, ואני למרות היותי המבוגר ישבתי באמצע מאחורה כדי להפריד בין שי למתן שאוהבים לריב. עוד לפני שאבא העביר לראשון, ידיו של שי עפו מול הפנים שלי לעבר מתן. "אמא, הוא מתחיל איתי" צעק מתן תוך שהוא מחזיר מהלומה לשי מאחורי ראשי. "תפסיקו כבר, אתם לא יכולים להירגע? טל תרגיע את הרוחות" למה זה תמיד נופל עלי? החזקתי ביד ימין את אגרופיו של שי וביד שמאל את של מתן וכך החלה הנסיעה. ראשי כבר התחיל לכאוב יותר ותוך כדי נסיעה, כששי ומתן עדיין רבים, הרדיו זועק יהורם גאון (ככה אבא אוהב שהוא נוהג), אני מרגיש שאני חייב להקיא. צעקתי לאמא, והיא מיהרה להוציא שקית ולהביא לי אותה, הקאתי לתוכה את ארוחת הבוקר וצהריים גם יחד. כשהגענו לחנייה ליד הבית של סבתא, נזכרתי מה מחכה לי בפנים, למרות שהנסיעה הייתה רק חצי שעה, אני יכול להגדיר אותה כאחת הארוכות בחיי.

"ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו..." (דברים כ"ו, ז)

"כמו שנאמר: " ויהי בימים הרבים..". אמרו רבותינו ז"ל כי מעטים היו ועל שם שהיו של צער נקראו רבים..." (ריטב"א על ההגדה של פסח).