דמעות נושרות על נייר
מסתדרות למילים
בשורות ישרות
ושרות
וקולן כמו צלצול זכוכית מתנפצת
באיטיות, בכבדות,
אך הן שרות.
שמחה מפזזת על נייר
בכתב יד מפותל ומהיר
חודרת גם לתוך הבכי המר
קלילה כמו חיוך מרפרף באויר
תמימה כתינוק מאושר.
והציניות שלי עומדת שם
לועגת לדמעות בצחוקה החורק
מביטה בַשמחה בלגלוג מריר
כי הציניות, היא לא יודעת לשיר.
היא צוחקת, שורקת, יורקת,
אך לשיר אינה יכולה
אז היא מתרחקת
בלי לומר מילה.
תגובות