´ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד´

´רבי אומר - יום המיוחד טעון כרוז. מכאן אמרו...המוכר בהמה לחברו

צריך להודיעו - אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט...´

 

פרידה ואמה הלכו בעצלתיים עם מר שלזינגר אל השוק. פרידה הבחינה באמה שהיא עצובה.

-אמא, למה את עצובה?

-שום דבר פרידה´לה, אני לא עצובה, אני פשוט עייפה.

-אמא לאן הולכים?

-לשוק, חמודה.

-למה הולכים לשוק? מר שלזינגר אף פעם לא לוקח אותנו איתו לשוק!

-את כבר תראי פרידה´לה...

וילכו שתיהן יחדיו (עם מר שלזינגר).

עדנה מחתה דמעה. היא ידעה מה הולך לקרות לאחת מהן היום.

-אמא, את בוכה?

-לא, חומד, נכנס לי חול לעין.

וילכו שתיהן יחדיו (עם מר שלזינגר).

-תזיזו כבר את הטלפיים שלכן!! (צרח מר שלזינגר, כאילו שהן מבינות...)

הם הגיעו לשוק.

מר שלזינגר פילס את דרכו בין הדוכנים עד שהגיעו לידידו לעסקים, סטולרו.

סטולרו, עוטה זקן צרפתי וכיפה שמסתירה קרחת מבריקה, חייך למראה חבירו, דוד.

-ר´ דוד, ווס מעכצן? (דוד, מה נשמע!)

-אוי, זיי געזונט. (יכול להיות יותר טוב). תקשיב, אתה לוקח את העגלה, נכון? אתה רוצה ´לעשות´ אותה

  היום?

-כן אם אפשר...

-טוב, אני אחכה עם האמא עד מחר.

בשלב זה הבינה עדנה שזה הסוף ופנתה לפרידה.

-בתי, תקשיבי. משהו גרוע מאוד הולך לקרות. הולכים עכשיו לקחת אותך ולא להחזיר יותר. (היא מחתה

  דמעה) אני מבקשת שתתנהגי יפה ושתמיד תזכרי שאני אוהבת אותך ומשגיחה עלייך.

-(בקול בוכה) אבל למה, אמא? הייתי עגלה רעה? מה עשיתי?

- לא! חס וחלילה, מתוקונת. פשוט, כך העולם נוהג וזה הייעוד שלנו. עלייך להיות מאושרת שאת נלקחת 

   לשחיטה ויקיימו בך מצווה גדולה...

-אבל אמא. אני לא רוצה! אני רוצה להיות אתך!

סטולרו משך ברצועה והכניס אותה לטנדר שלו תוך שהיא מתנגדת וצועקת לאמה.

הטנדר נסע.

עדנה פרצה בבכי. היא לא רצתה להתפרק ליד הילדה. כשחזרה הביתה, כנסה את כל המשפחה: ´אנו חייבים להשאר מאוחדים´ אמרה לבניה הבוכים, שהתגעגעו מאוד לאחותם הקטנה.

-´למה לא לקחו אותי, היא כל כך קטנה?´ שאל פרדי, האח הבכור, בקול בוכה.

-´כי אתה בעל מום. אתה תמות מזקנה´ עודדה אותו עדנה.

פרדי רק הגביר את בכיו.

 

הטנדר נסע במהירות בכביש באר שבע - ערד. סטולרו הדליק את הרדיו:

´לדוד משה היתה פרה, איה איה הו...´

 הוא החליף תחנה.

´הערב נאכל בשר, כן כן.

 סטייק טעים, כן כן,

 מעגל תמים, כן כן,

 ואם לא מצא עגל תמים, כן כן,

 נכין מפר רועים, כן כן...´

זה כבר יותר טוב, חשב סטולרו.

פרידה הצעירה התעוררה מאחור בטנדר הפתוח. היא ניסתה לברוח. אי אפשר. קשורה.

´אל תנסי לברוח, סתם תמותי עייפה´ שמעה קול נמוך וגברי. היא הסתובבה וגילתה שם פר ענק וזקן.

-את לא הבת של ארצ´י?

עיניה אורו.

-איך ידעת?

-הוא היה פר טוב, ידיד ארוך שנים. חזרנו אחרי עדנה ביחד. לא סתם לקחו אותו למקדש...

-מה זה מקדש?

מרק תקע בעיניו של גרגורי מבט מבין. ´שתגדלי, זה לא חשוב עכשיו. אני מצטער, שמי מרק וזה ידידי, גרגורי. גם אנחנו פה כמוך...´

סטולרו הביט אחורה לחלק הפתוח. איזו עסקה טובה עשיתי, הוא חשב.

ממש באותו רגע, בו הביט לאחור והסיט עיניו מהכביש, הגיע רכב מכיוון ערד וסטה ממסלולו...

סטולרו מת במקום...

גרגורי התעשת ראשון.

-פרידה, את בסדר?

-כן.

-מרק?

אין תגובה.

´מרק?! (עכשיו שניהם צעקו בהסטריה). הם רצו אליו ומצאו אותו שרוע, פצוע.

-לכו, תצילו את עצמכם, תשאירו אותי כאן...

-לא, מרק, לא הולכים בלעדיך!

-לכו, אני ממילא זקן.

-אני יותר זקן ממך!

-לא נכון!

-מתי נולדת?

מרק הסס

-לפני עשרים שנה, בחורף.

-צודק. יאללה בואי, הולכים! זרז אותה גרגורי.

כעבור שעה.

-לאן הולכים?

-לאן את רוצה ללכת?

-הביתה, לאמא.

-את בטוחה? זה ממש רחוק...

-ניקח טרמפים.

-ילדה רעה...(חייך ברשעות)

הם עמדו שעה ועוד שעה. והחליטו לוותר.

-אני מכיר דרך קיצור. הם הלכו שעה ועוד שעה. והחליטו לעצור לנוח.

פרידה הבחינה לפתע בשתי דמויות מתקרבות במהירות.

-אה... גרגורי, מה אלו?

גרגורי הסתובב, פתח את עיניו לרווחה עד שכמעט יצאו ממקומם:

-רוצי!!מהר!!!!

-אבל מי אלו? (תוך כדי ריצה)

-אלו בדואים. הם יצודו אותנו, וישרפו אותנו ויעשו מאיתנו סטייקים, שישחדו בהם את מפקד הבסיס

  הקרוב למסור סודות מדינה! והוא יסכים!!

-זה נורא!

-נכון, מהר לברוח!

לפתע פגע בו כדור SPAS חודר שריון. חור ענקי נפער בבטנו. היא רכנה מעליו.

-אני יותר זקן, תברחי!

-צודק (היא אפילו לא היססה).

היא פתחה בריצה, הכדורים שרקו מעליה. היא רצה ורצה ורצה ורצה.

לפתע היא עצרה. התנשמה מעט. ממש מעט.

והמשיכה לרוץ.

לאחר 200 מטר בערך וכשכבר חצתה את הכביש (?!) היא העזה להביט לאחור.

היא כבר לא ראתה אותם.

הם בטח הסתפקו בגרגורי הזקן. כמה מסכן.

כשסיימה לרחם עליו, כעבור שלוש שניות בערך, היא הבינה לפתע שהיא בודדה.

אבל... אף פעם לא הייתי לבד, חשבה.

היא פרצה בבכי. ובכתה, ובכתה, ובכתה ובכתה...

´למה עגלה צעירה כמוך, בוכה ככה? שאל לפתע קול, היא הסתובבה בבהלה.

פרידה ראתה מולה עדר שלם של פרים. היא הייתה המומה. איך לא ראתה אותם קודם?

-אני מצטער, כמה גס מצדי. שמי איגור. (היה לו מבטא מוזר)

-נעים מאוד שמי פרידה. (הם לחצו טלפיים)

היא סיפרה לו את הסיפור.

-את יכולה להצטרף אלינו. אני חושב שהרועה לוקח אותנו בכיוון הזה.

-לאן?

-לכפר.

-איפה זה?

-ליד העיר.

-רגע, מה זה רועה? (פרידה בסך הכל בת שלוש ומעולם לא יצאה מהעיר)

-הוא מנהיג אותנו. הוא בדואי.

פרידה החוירה.

-לא! בדואים הם אנשים רעים! הם הרגו את גרגורי!

-אל תדאגי. חמודי, הרועה, הוא אדם טוב.

חמודי, הרועה הבחין בהתקהלות מאחורה ובא לראות הכצעקתה.  הוא הבחין בפרידה. ניגש אליה לאט ובידיו עשבים מובחרים. פרידה רצה אליו, אכלה את כולם והביטה בו במבט אסיר תודה. הוא ליטף את עורפה והניח לה פרח על האוזן. היא הרגישה מאושרת. הוא הזכיר לה את אביה, היא התגעגעה לאמא. לפתע, הזילה דמעה.

-אל תבכי, למה יפהפיה כמוך בוכה? (גם לו היה מבטא משונה, אבל משונה אחר)

-אל תדאגי, מתוקה. תהיי איתנו ויהיה לך רק טוב.

-אמרתי לך שהוא נחמד. (פלט בחיוך איגור תוך שהוא עובר לידה).

לכל אורך הדרך, חמודי התייחס ביתר חיבה ונחמדות לא אופיינית לכל העדר. הוא היה בעננים. הוא אפילו הרשה לסטפן המעצבן לנסות לטפס על עץ וליפול (הוא נפצע פעמיים, אין נזקים בלתי הפיכים). אבל יותר מכולם, הוא התייחס לפרידה הכי יפה. משהו בה עשה לו את זה. משהו בעיניה הרכות, בתמימות שלה, בגופה הקטן.

הוא חושב...

נראה לו ש...

יכול להיות ש...

הוא מאוהב

 

כעבור כמה שעות, כבר ירד הלילה.

הם התארגנו לחניון לילי. לפרידה כבר נמאס מחיזוריו הכפייתיים של חמודי, אבל לא היה נעים לה. בכל זאת, הוא היה כל כך נחמד. לפתע, היא הרגישה בגבה את מגע ידיו, זה היה נעים.

לא! היא החליטה. היא לא תגרר לפרשיית אהבים עכשיו! היא חייבת להגיע הביתה לאמא.

לילה. כולם ישנו.

היא וידאה שאף אחד לא רואה. זה בסדר, חמודי ישן. היא לא גילתה לפר, אפילו לא לאיגור. היא חמקה בלט החוצה. האם היא תצליח?

פרידה החליטה לעבור דרך סטפן המעצבן - הוא נחר כל כך חזק, הוא בטח לא ירגיש. היא צעדה על קצות הטלפיים. לפתע היא נתקלה במוט ברזל והשמיעה רעש. סטפן המעצבן התעורר בפתאומיות. צריך לחשוב מהר...

בהבזק של אומץ היא נטלה את מוט הברזל והטיחה בראשו. הוא התעלף ונפל, בשקט (לשם שינוי). דם ניגר מראשו. היא לא הסתכלה, פשוט ברחה, וברחב וברחה וברחה והמשיכה לברוח.

בשלב מסוים עלה הבקר. אז הבינה פרידה שהיא בעצם, הלכה כל הלילה. היא החליטה לתפוס טרמפ חזרה הביתה. בדרכה, פגשה בתנת דלק.

´זו ההזדמנות שלי´ היא קפצה לתוך טנדר פתוח והסתתרה.

-הוי, זה ממש נורא, שמעון!

-מה קרה?

-אני חוזר מערד. לוויה של חבר.

-איך קראו לו?

-סטולרו.

-זה שמת בתאונה בצומת רהט?

-כן, אני אומר לך הבדואים האלה לא יודעים לנהוג כמו בני אדם. בדיוק חתמתי איתו על עיסקת בקר.

-ברוך דיין האמת. מה עם הבקר?

-אין לי מושג. בטח איזה בדואי חוגג עליהם עכשיו...

הקול היה לה מוכר.

-טוב, דוד, בשורות טובות.

כן!זה מר שלזינגר! הוא בטח יקח אותי הביתה! עוד מעט אני אראה את אמא!

לאחר כמה דקות של נסיעה, באחד הרמזורים ליד בית המטבחיים, כשכבר זיהתה את הדרך, כשכבר היה נמאס לה לשבת מקווצת מאחור, כשכבר קלטה שאם מר שלזינגר יראה אותה הוא יחטוף שבץ , כשכבר הבינה שאם תמשיך לחפש סיבות למה כדאי לרדת, יתחלף הרמזור והיא תפספס הזדמנות מעולה - היא קפצה החוצה מהטנדר ודילגה אל המדרכה.

לפתע ראתה פרה מובלת בהכנעה פנימה, לבית המטבחיים. כלומר, היא ראתה המון פחות נכנסות באותו הרגע, אבל אחת היתה נראית מאוד מוכרת.

יכול להיות שזו...

לא...

כן!...

אמא?...

פרידה רצה בכל כוחה. היא נכנסה פנימה (המאבטח נרדם) בריצת ספרינט שלא תבייש מרוץ צבים.

פרידה נכנסה לאולם גדול, וראתה שם את אמא.

מקובעת.

על ידי חמישה אנשים.

לא מתנגדת.

פרידה הביטה באמה בעיני עגל.

אמא הספיקה להחזיר רק מבט חטוף אחד קטן. עיניה האוהבות אמרו הכל.

 

         ´...אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה!´

 

                              ´מממוווווווווווווווווווווו!´