מרץ 2004

הלאה הלאה בשבילים
שבילי עצי היער
המוליכים אי שם,
וממעל לבנה ושמש
מחייכים ועצובים כאחד.

במרחק הרים נישאו
והשלג עוטר ראשיהם,
ימת געגועיי במרחק
ניבטת כדמעת יהלום.

הלאה הלאה בשבילים
אל ההרים יובילו
וזכרונותיי כאנשים צועדים
ורגליהם הזקנות עייפות.

היהפכו ההרים לבקעה
התיבש ימת געגועיי?