"אבל למה לי אסור ללכת לים?" הוא בכה.
"כי עוד לא שבועות. אתה לא תחזור" היא ענתה לו.
הוא התיישב באמצע הסלון על הרצפה ורקע ברגליו ובכה.
לא אכפת לה. לפחות ככה זה היה נראה מנקודת המבט שלו.
מי בכלל שמע על השטויות האלה? אפשר ללכת לים מתי שרוצים!
"אז אני לא אכנס למים! אני אהיה בחוץ!"
הוא משתמש בכל מה שהוא יכול. זה לא יעזור לו לעולם.
אין-ים-לפני-שבועות.
היא פנתה לכיוון המטבח, מתעלמת מהמילים הנוראיות שהוא זרק אליה.
"אבל כל החברים שלי הולכים! ואיך זה שאף פעם לא קרה להם כלום?"
"זה כי הם לא יודעים שקיימת אמונה כזאת. תראה, לך זה תמיד יציק"
"את טועה".
עשרים שנה אחר כך, אשתו שואלת בחמישי בערב קצת אחרי פסח, אם הוא רוצה ללכת לטבול בים, כי נורא חם.
"בסדר, ניקח גם את הילדים"
הם מגיעים לים, בשישי בבוקר. הילדים ישר רצים לעבר המים, ואשתו אחריהם. הם מעולם לא שמעו על כך שאסור להכנס למים אחרי ראש השנה עד שבועות. הם לא מכירים את האמונה הזאת.
הוא מקווץ אגרופיו, לוקח נשימה עמוקה, ומוריד רגל אחת לחול.
הוא יודע שזה אסור. הוא יודע שזה הסוף. אבל הוא נכנס למים כדי להוכיח לעצמו ובעיקר לאימו, שאין דבר כזה אמונות תפלות אמיתיות.
המים חמים ונעימים, והוא צולל ומשחק עם הילדים, יושב קצת על החול ואוכל ענבים, וחוזר למים, כלבים רצים על החוף, מטקות מכל עבר, אנשים באוהלים, בכסאות נוח, על מגבות, כולם שמחים ונהנים אף אחד אפילו לא חושד שזה מסוכן.
בלילה, מול החדשות מספרים על נעדרים בים. שני חבר´ה שלטענת חבריהם האחרים פחדו להכנס למים בגלל שעוד לא שבועות.
תגובות