כשהם הודיעו עלייך ברדיו כבר ידעתי, בעצם, שהם מדברים עלייך. מן חוט דקיק של תמהון עקשני, שוכן בקצה מחשבתי הדחוקה. הטלפון היחיד שהרמתי היה אל ציפי, לגוש, לברר שהכל איתם בסדר. לא היה לי אפילו את מי לשאול עלייך. שכנעתי את עצמי שזה כלום, שהזה שהמשפחה שלך בחול , אחותך בירושלים ושהשם זהה – הכל מקרי… אין מקריות בחיים. יש רק אנשים שטפשים מספיק כדי להסיט את מבטם מהמציאות.

ואז, עשיתי לך את העוול הגדול שגרמתי מימי למישהו. הנחתי לך להתפוגג, להיעלם בחוסר ידיעה אל הערפל שכיסה את אבלון. שכחתי אותך.

יותר נכון, לא רציתי לדעת.

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לרן, אילן וכל עורכי ´החץ האדום´, שהגישו לי באדיבות אגבית את אותה סטירת לחי שחמקתי ממנה זה שבוע. מצחיק – אפילו את שם משפחתך לא ידעתי…

הייתי רוצה לבנות לך מצבה במעגל - בית קברות לדרואידים, ששירתם תמה…