ושוב קרעת את המכתב הנוגה של חוג התאטרון.
קבלנו קבלות נסתרות אחרי ההרגלים השונים
.שיבחנו את ידיעותינו, אמרת לי "את רואה? הרי זה היה בַּרור"
צחקקתי קלות,כשנגעת בעצב הבולט הזה.
ואתה ידעת, ציפית שאשוב
ושוב לא הבנתי איך אתה יודע בדיוק מתי יגיע הרגע הזה.
אבל פשוט ידעת.
הובלת אותנו אל תוך המעגל הסוער הזה בלי חשבון.
חשבתי שאולי אתה מכיר את הרוקדים,הנהנת לי שלא.
חשתי את האנרגיה הזורמת גלים גלים מתוכך, דבקה בי. דבקה באחרים.
תהיתי, כיצד אתה מעביר את ישותי אל מקומות שכבר כמעט שכחתי מהם
וכמעט שוב נפלתי מעצומת הרגע.
אך הידיעה שאתה כאן לצידי,תומך בי כולך, השאירה אותי איתן
ולפני סיום, שאלת אם עייפתי.שתקתי,קראת בי את הכל,
משכת אותנו מתוך המעגל, החזקת ידי שלא אפול, ושוב אמרת: "את רואה? זה מה שהיינו
צריכים למצוא שם" ורק החוג הזה לתאטרון, הרס לנו את הרגע.
תגובות