הנשמה שלך נראית כמו הפרצוף שלך, יפה אבל מלאה חצ'קונים. כאילו מתחת לכל הזכרונות מסתתרים פנים חלקות, אבל למעלה יש הרבה זכרונות שאתה מתאמץ לפוצץ. בהתחלה כשנולדים הנשמה היא יפה וחלקה, אבל עם השנים נוספים לה הרבה זכרונות רעים, שנראים כמו חצ'קונים שגדלים עליה, כאלה לבנים, מוגלתיים, גדולים ומגעילים, עם נקודה שחורה באמצע, בדיוק כמו זה שיש לך עכשיו בדיוק באמצע המצח, ואם משאירים אותו ככה, ונותנים לו קצת זמן אז הוא יורד לאט-לאט, עד שבסוף הוא נעלם ונותרת ממנו צלקת קטנה, כזאת שמרגישים בה אם מעבירים את האצבעות על העור. אבל אתה לא מסוגל לעשות את זה, אתה פשוט מפוצץ את החצ'קונים וסוחט מהם את כל הזכרונות בכוח, לא נותן להם להישאר במקום ולהתרפא. אתה פשוט מוציא את כל הזכרונות החוצה, את כל המוגלה הלבנה והאיכסה, ועוד מראה את זה לאנשים. כבר אמרתי לך פעם, אתה פצע, פצע גדול וכואב ומדמם, וכל פעם שאני חושבת שאתה מתחיל להגליד קצת, לההפך סוף-סוף לצלקת, צלקת שנמצאת שם, בנשמה, שאי-אפשר להכחיש אותה, אבל היא סגורה וכבר לא כואבת, בכל פעם כזאת אני מגלה שאתה פוצצת עוד חצ'קון, בדיוק כמו שעשית עכשיו לחצ'קון הענק באמצע המצח שלך, ואתה ממשיך לסחוט ממנו את כל הזכרונות הכואבים, ולכתוב עוד פרק בסיפור הזה שלך.