בס"ד כסלו-שבט תשס"ה
לרחלי ואביטל.
עכשיו כשאני מסתכלת עליך ורואה אותך כל-כך רגוע, פרוס על המיטה באי-סדר, כמו ספר שמישהו הפסיק לקרוא באמצע, שרוכיך פרומים, חולצתך מופשלת, מכנסיך פרופים, כל משבריך, וגלי.
עכשיו כשאני רואה את נשימותיך עולות מעלה ויורדות מטה, בשלווה, לא רודפות אחר האוויר, וידיך מונחות בפיזור לצד ראשך, ועיניך העצומות משוטטות בכל חלומותיך, וחלומותי.
עכשיו כשאני מביטה בפניך, ורואה מבעד לקורי השינה שטווית את כל הטוב והרע, היפה והמכוער, ואת חיוכך הקל שגם מתוך שינה לא נעלם, מרחף על שפתיך, ושפתי.
עכשיו אני מתיישבת לצידך, לאט, בקלות, משתדלת לא להרעיד את המיטה יתר על המידה, ואני מעבירה ידי מעל ראשך ופניך, מרפרפרת, נוגעת לא נוגעת, שומרת, מרגישה את הבל פיך, את רוחך הגדולה, ואני אוהבת.
התקשרת עוד מהבסיס לומר שהיום אתה מגיע, והלב שלי שוב לא דפק כמו פעם בחוזקה למשמע הבשורה, כי כבר התרגל לאכזבה המתלווה לדחיה. "יש היום הרבה עבודה" "האלוף מעוצבן" "יש אנשים שמנסים להרוג אותנו". ´חיז"לוש´ בשפתך, ´לא נורא´ בפי, עצב בלבבי.
והתקשרת שוב מהדרך, והפעימות התחזקו, ונשמעת כל-כך עייף, ואני כבר הלכתי לארון, להחליף בגדים, לחפש את החולצה הסגולה שאתה אוהב, ואמרת שתגיע, ותחליף לאזרחי, ותתארגן, ותאמר שלום לאבא ולאמא, ולדניאל שמסתכל תמיד בגאווה על אחיו הגדול, הקצין, ונצא להיכנשהו לבלות, והתקשרת אלי כשהגעת הביתה, ויצאתי לקראתך, וצעדתי במהירות אל ביתך, מדלגת בין הטיפות, מקפצת על הרחובות, וחושבת וחולמת על איזה משהו פשוט, סתם איזה ערב שקט של לשבת ולדבר, ולתכנן קצת עתיד, ולקוות שאולי הפעם תגיד כבר...ומנערת את הראש, ואולי סתם נצא לאכול איזה משהו, ולהסתובב, קצת שפיות. והתקרבתי לביתך, ועליתי במדרגות, וידי נטפו מור, ואצבעותי, ואימך פתחה את הדלת, מחייכת כתמיד, ואומרת: "מקווה שהוא עדיין ער, הוא הגיע הרוג...", ואני ממהרת אליך, רוצה להספיק לראות אותך, בחיים.
וככה אני יושבת לצידך מתוק, מהרהרת, חושבת, עלי, ועליך, ועל שנינו, ומקווה, בתקווה קלושה, שאולי תתעורר לרגע, אולי תתעורר ונדבר קצת, ואני אזכה לשמוע את קולך שלא מבעד לשפופרת הריקנית. אולי תתעורר ואזכה לראות לרגע את עינך החומות, את פיך הצוחק, אולי תתעורר קצת לחיים, מן תרדמת העבודה האין-סופית והסוחפת, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של אהבה, ואתה ישן.
"טל! תשיגי עכשיו את משה, ותוודאי שהוא מחובר לאירוע. כמה פצועים יש שם? שלושה, הבנתי, הצוותים כבר הגיעו לשם? אה, יש שם עדיין ירי? התחילו לטפל ואז התחילה שוב אש? שלחתי לשם את כולם, יאללה. נו!! מה קורה כבר איתם? הם חברו אליהם? לא, אל תעבירי אותו אלי עכשיו, הוא לא מעניין אותי. יאללה חבר´ה, מלחמה, יורים שם בחוץ, אנשים מתים..."
ופתאום אתה מתהפך, וליבי מתהפך יחד איתך, ואני מקווה שוב, שאולי, אולי הפעם תקום, אפילו לרגע... ואתה ממשיך לישון. ואני ממשיכה לחלום.
תמיד בשיחות האלה, כשאני הייתי מדברת על החיים, ועל הקורס בשירה שהתחלתי לקחת בסמסטר הזה, ועל הספר שאני קוראת, ועל החצאית החדשה שקניתי, ואתה, אתה היית שואל בחצי מרירות חצי חיוך: "חיים? מה זה?" ואני הייתי מתעצבנת עליך, וצוחקת שאתה סתם ג´ובניק, שיושב במשרד וצריך להיזהר מהמהדקים ומהקפה החם, ואתה היית מתעצבן בחזרה בחצי צחוק חצי רצינות: "את מעדיפה חבר קרבי?, אני מכיר כמה..." ואז היית מונה את שני חברי הקודמים בעלי הכומתות האדומות ושברון הלבב, ואז היינו שנינו צוחקים שוב, וחוזרים לענייננו. ופעם אחת, בשעה של עייפות ועצבנות, בחדרי, בסתר המדרגה, עיצבנתי אותך באמת, ואתה פתאום פלטת בשצף: "ואת שחיה את החיים הנורמליים והרגילים שלך, לא מבינה את זה, לא מבינה את המציאות המטורפת שלי, את לא יודעת מה זאת ההרגשה הזאת, כשאתה יודע שמחבל עם תיק נפץ עבר כבר את כל המחסומים, ואי אפשר לעצור אותו, ואתה רק צריך לשים עליך שכפ"ץ ואטמים באוזניים, ולפתוח את הרדיו כדי לדעת איפה הפיגוע. ואולי את תהיי שם, ואולי דניאל, ואולי אימא, ואולי..." ושוב נרגעת מפרץ המילים, והחרשת רגע, והצטערת, ולחשת: "לא התכוונתי, שזה ישמע ככה, אבל..., אבל זה קשה." ונכנסת שוב אל אחת השתיקות שלך, וניסיתי שוב לדבר אל ליבך, כמו לנחם אותך, ואמרת "עזבי", וכמו מחקנו את הקטע הזה, וחזרנו לשגרתנו השקטה.
"את מבינה, כשאת אומרת שיש לך חגורה חדשה, אני חושב על דברים אחרים לגמרי..."
ופתאום זה לא רק ליבי שרוטט, ועל המיטה מתחיל לרקוד לו הפלאפון שלך בזמזום חרישי, וידך מתחילה להתקדם אליו אינסטינקטיבית, ואתה ישן, ואני ממהרת לשלוח ידי, להקדים אותך, וידך ממשיכה להתקדם לכיוונו, ואני מרחיקה אותו ממך, וידך כמו מחפשת אותו מתוך שינה, מגששת באפלה כמו גוף עצמאי ומנותק, ואני מרחיקה ממך את המכשיר, מאיתנו, שישב לו בצד, שיתקשרו אחר-כך, שיעזבו אותך בשקט, שתישאר איתי, שתפסיק כבר להתעסק בכל העבודה הזאת שלך שלא נותנת לך מנוח, שהעולם יתפוצץ, שיהיו פיגועים, שרק תהיה איתי,
והפלאפון מפסיק לרטוט, ואתה ישן.
מבט מול מבט. שתיקה. חיוך מבוייש. עיניים פקוחות לרוווחה. דממה. התחלה. אהבה.
ואולי יום אחד נוכל לשוב אל הימים של פעם, בלי הפלאפון והביפר שלך שמצפצפים כל הזמן, מפריעים לאינטימיות השקטה שלנו.
"...להערכתנו, במציאות שכזאת תימשך הפעילות האופרטיבית במוד עבודה דומה, תוך מיצוי מלא של מירב המאמצים בציר המרכזי. עם זאת, לאור ההתפתחויות האחרונות, לא ניתן לשלול התקדמות משמעותית במטרה למסד יחסי גומלין, תוך חתירה למימוש ולמיבצוע של התוכניות אשר הותוו בעבר בפורום..."
ועכשיו אתה ישן, רגוע כולך, והגשם דופק על החלונות בחוץ בזרזוף מונוטוני, ואני מצמידה יד פרושה אל נשיקה לחה, ומדביקה אותה אל הכרית קרוב לראשך, וקמה, ולוחשת בלאט:
ליל מנוחה, חמוד, חלומות פז
אוהבת.
תגובות