רועי, כשרשמתי באותו היום ש'התאהבתי בך לצערי'. זה היה צער שונה. ש"בטעות התאהבתי בך- בטעות, כי אני יודעת שלא ייצא מזה כלום". כואב לי עכשיו. אתה לא מסוגל לתאר לעצמך כמה. כואב לי כי אני יודעת שאתה כבר לא חושב שאני אחרת. אתה חושב, שאני "עבדתי עליך". "ניצלתי אותך". אבל אני לא. אני לא יודעת אפילו אם אני יכולה לקרוא לך ידיד שלי. כי אף פעם לא הרגשתי ככה כלפי ידידים שלי. אני מרגישה כואב, כואב בכל הגוף. כאב לב עמוק. שאתה לא לידי עכשיו. כשכתבתי שאתה מתחמק. התכוונתי שאתה עדיין מתחמק. מתחמק מלהגיד לי דברים עליך. מתחמק משאלות שחשובות לי. כשאני חושבת על כל השיחות שלנו. אני מגיעה למסקנה: (אולי היא לא נכונה, תקן אותי אם אני טועה) אתה שואל לשלומי ואיך עבר יומי. אבל ההרגשה שבליבי, שכל זה לא ממש מעניין אותך. ההרגשה שלי היא שאני לא יותר מעוד נקבה שמנקצת לך כל הזמן. עוד אחת שכבר לא שווה בשבילך משהו. אני סתם אחת. סתם אחת שמוכנה לחיות בשבילך ולצידך. ואפילו שאני לא מכירה אותך. אני פשוט יודעת. שאיתך, הייתי רוצה לבלות את שארית חיי. שאיתך, הייתי רוצה להתעורר כל בוקר ולספר לך מה קרה בחלומי. שאיתך, הייתי מוכנה לשבת על חוף הים... ולשתוק. כי נרגיש נוח אחת עם השני. אני מצטערת. מצטערת על כל העוול שגרמתי לך. שפגעתי בך. מצטערת על אותו יום שאיכזבתי אותך. האם נוכל אי פעם, לחזור להיות כמו שהיינו?! עכשיו אני מבינה מה הרגשת. היית רציני כלפיי. ואני חשבתי שאתה, עוד אחד מאלה של ה"עוד חברה לאוסף" ועכשיו כשאני רצינית כלפייך. אתה, כבר לא שלי. אתה מנסה למצוא הזדמנות אחרת, עם מישהי אחרת. בזמן שלי כואב. אני רק רוצה לראות אותך, לשמוע את קולך לוחש את שמי, להרגיש את ידך המלטפת את לחיי. וחיבוק. זה כל מה שאני רוצה. חיבוק מרגיע הלוחש שאתה כאן בשבילי. רק חיבוק. אבל, בשבילך אני עדיין, סתם אחת. סתם אחת שחושבת עליך כל רגע. כל דקה. סתם אחת, שתזכור אותך לעולם... בתור הדבר הטוב שקרה לה עד.. עכשיו.