שקט, דממה, דממה של בית קברות. בכי שקט שמרקיע עולמות נישא באוויר, כאב, כאב, כאב ורק כאב עובר בין הסובבים. הארון, נישא בידי חיילים, תקיעות חצוצרה, יריות. משמר כבוד ממש. היא, לא בכתה. רק הסתכלה על התיבה, בה מונח אהובה. מוכן לחזור אל העפר. היא נרעדה קלות. היא לא תראה אותו יותר. אפה, אדום מבכי, עיניה נפוחות מדמעות. לו רק היה משאיר לה משהו. היא לא האמינה. היא לא בכתה יותר. הדמעות שנפלו על אהובה נגמרו רק מפני שלא האמינה. חלה טעות. היא קרבה אל הארון שעה שהניחו אותו על האדמה, מניחים לאבלים זמן להיפרד, היא נפלה על ברכיה, ידיה אוחזות בארון מלטפות אותו, מחייכת לעצמה בכאב, היא רצתה לגעת בו, רק לגעת. רק להרגיש את העור הרך שיש לו העור שנגע בה פעם בעבר. הם הרימו חזרה את הארון וטמנוהו בחול, החול שיגן עליו מפני מלחמות, מפני כאב וסבל, מפני העולם כולו. כבר נאמרו כל המאמרים. מאמרים שחלפו ליד אוזנה, שהיא נקרעת מבכי, מתאפקת שלא לבכות עוד. הקהל מתפזר, כל אחד נתמך בשני. חושבים על הילד הצעיר שרק אתמול היה צוחק ומחייך והיום הוא מחייך מלמעלה. רק נערה אחת נשארת שם, בגדיה שחורים, קרע בחולצתה, כולם ידעו מי היא הייתה, וכולם בחרו להשאירה שם לבד. הנערה משתטחת על הקבר וקוראת בשמו בלחש "שחר, שחר שלי" מצפה שיענה לה מתוך הקבר, רוצה שיושיט לה ידו. וינחם אותה. אבל שום דבר לא קורה, האנשים המסתכלים עליה, לא יכולים לשמוע אותה, אבל ליבם נקרע. והיא שוב לוחשת, מדברת אליו, משתפת אותו בכאבה, הפעם יושבת ישיבה מזרחית וכותבת את שמו בחול, באדמה הקשה. ועכשיו דמעה יורדת, דמעה ועוד, ועוד אחת, מסמאות את עיניה שהיא שבה וקוראת לו בלחש, שרק הוא ישמע אותה. "שחר, יפה שלי, פרח יפה שלי, למה הלכת לי? הבטחת לחזור, ואני חיכיתי לך" היא ממשיכה ללחוש לו, לדבר אליו בקולה הרך. "פרח מתוק שלי, אני אזכור אותך תמיד. יפה שלי" והיא בוכה.