את ה"מיתולוגיה" הזאת כתבתי לחברה על מישהו שאהבה: "היה היה סיפור אחד, על בחור מאוד נחמד. היה הוא אל, גדול ונפלא, כל בתולה, אותו רצתה. שפתיו הגדולות נראו למרחקים עיניו היפות שובות גם בנים קראו לו בנגמין... יום אחד הלך לתומו מבקר חבריו הרבים עד שלפתע נגלה מולו מחזה יפה, כה מדהים. נערה יפה שוכבת בצד שעל צידה מונח לו רק בד, מכסה גופה המדהים. הוא חייך, לא יודע מדוע נתן לו פתאום אלוהים התקרב הוא אליה, מהסס כל גופו לקראתה, תוסס התקרב הוא עוד קצת ליבו ניצת למראה מבטה הכובש. והוא בנגמין, סומק לובש. רוצה הוא אותה בשבילו. הלך לו היום, בא החדש בנגמין שוב בגד לבש יוצא לטיול אי שם על מסלול המוביל ישר אל הגן ליבו נעתק, ראשו צעק שראה אותה שוב... שיערה ארוך, שיניה צחורות יש בעיניה מליון אורות ורק בשבילו, נימפה מושלמת לא יודעת מה לו היא גורמת. התקרב הוא אליה מגניב לה מבט חושב רק עליה ליבו כבר נווט. מביא לה פרח, מציע נשיקה לוקחת רק פרח ואומרת תודה. אוחז לא ת'יד, ומהר מתחמם והיא חושבת שהוא מהמם. ואותו היום, היה יום נפלא היא הייתה כל כך יפה היא הייתה בתולה, בשמלה לבנה. כבר הייתה מוכנה כבר הייתה חתונה כבר רצתה אותו... לבד והוא בשחור שם, עומד מאחור. ומביט בה... באהבה.