מזל טוב 'איזה כאב בטן חטפתי' – חשבתי לעצמי, מחזיק את הבטן ומנגב במפית שאריות אוכל מהשפתיים. "לנר ולבשמים..." – שרה הלהקה. חתונה של אשכנזית עם תימני, או להפך, מולידה באופן עקבי אותה תוצאה. תמיד יהיה שיר בניחוח תימני. תמיד יהיה אשכנזי שיחליט שעכשיו זה הזמן ללמוד צעד תימני. במקרה שלנו, האבא של הכלה. להביט בו הזכיר לי סרט על רקדן חסר רגל שהתעקש לרקוד. בכל מקרה, כאשר ראיתי שאשתו מצטרפת גם, הרגשתי שוב את הבטן ופינתי את עצמי בזריזות לכיוון הנוחיות. "אני לא מאמין !" – כמעט צעקתי. איך יכול להיות שבשירותים של אולם שמכבד את עצמו, אין נייר טואלט. הלכתי בזריזות למשרד בקצה השני של האולם לקבל הסברים. לאחר משא ומתן מביך למדיי, קיבלתי את מבוקשי בצורת שני גלילים ופניתי חזרה. "גידי בא, בא לפה !" – שירי צעקה לי מליד אחד השולחנות בדרך. חשבתי להתעלם, אבל אי אפשר לסרב לכלה, במיוחד כשמצלמת וידאו מכוונת אליך. "נו, אתה נהנה ?" – היא הביעה עניין. "כן בטח, אחלה פה !" – השבתי, מחפש מפלט. "מה זה ביד שלך ?" – היא הוסיפה לצערי. "אה, זה ?" – עניתי בנון שלנטיות – "זו המתנה שלך !" "מה אתה אומר ?" – היא גיחכה – "אתה הולך להוריד קצת אוכל, אה ?" "כן אפשר להגיד..." – השבתי והבטן כבר התחילה לדבר אליי. "הוא הולך לעשות ההפך ממני." – היא פנתה למצלמה. "כלה, כבדה....אתה קולט !" – היא חייכה באושר. מה אני אגיד לכם, לא צחקתי ככה מאז שגיליתי שחברה שלי נסעה עם האוטו שלי את כל העלייה לכרמל עם בלם יד מורם. טוב, ניתן לה. זו החתונה שלה, נרביץ לה אח"כ. "תשמעי אני חייב לזוז !" – לחשתי לה וברחתי. "אתה מוריד את בעריכה !" – פניתי באסרטיביות לצלם. "בטח..." – הוא השיב. "ווווווואו !" – אני פולט אנחת רווחה ומוריד את המים. 'זה היה נחוץ' – אני מהרהר ופותח את המנעול. מנעול קשה, צריך לשחק עם המנעולים האלו לפעמים. לפעמים פשוט צריך להפעיל כח. אני מסובב בכח, הנה זה בא. 'לא טוב...' – אני מביט במנעול שנשאר ביד שלי. 'להרגע, שום דבר לא קרה' – אני חושב לעצמי, מנסה לפתוח עם ידית הדלת, בכל זאת דלת לא הכי חזקה. כשהידית נשארת ביד שלי, אני מבין שהמצב מדרדר. הדלת הארורה נפתחת לבפנים, אי אפשר לבעוט בה. מישהו נכנס לשירותים. "סליחה, מישהו שם ?" – אני שואל. "כן !" – הקול משיב. "תשמע אתה חייב לעזור לי נתקעתי כאן בתא !" - אני מבקש רחמים. "אני אקרא מייד לאחראי !" – הוא משיב ויוצא. "לא..." – אני קורא אחריו – "התכוונתי שתבעט בדלת !" אין קול ואין עונה. 'שיט, שיט !" – לא נעים. אני חייב לצאת מפה לפני שכל האולם שומע על זה. 'נצלצל למישהו !" – אני מוצא פתרון. אף אחד לא עונה, המוזיקה רועשת מדיי. אני שומע אנשים מתקרבים. "הכל בסדר ?" – נשמע קול נשי שאני מזהה מהשיחה במשרד. "כן, כן..." - אני משיב - "רק תוציאו אותי מכאן !" "חכה שנייה יפרצו את המנעול." – היא עונה. מה לפרוץ, תבעטו בדלת. "איך קוראים לך ?" – היא שואלת, בשעה שהיא מדסקסת עם אדם אחר. "גידי !" – אני משיב. "זה גידי תקוע שם !" –היא צועקת לתוך האולם. 'לאאאאאאא' – אני לופת את ראשי בידיי, איזה פדיחות. סוף סוף מישהו מתחיל לשחק עם הדלת. "זה תקוע !" – אני שומע אותו אומר. גאון, פשוט גאון. הבנתי שאני הולך להישאר שם הרבה זמן. ככל שנקף הזמן שמעתי יותר ויותר קולות מוכרים מבחוץ. בשלב מסוים שקלתי לצאת מהחלון, חבל שזו קומה רביעית, או פשוט לא לצאת. לאחר רבע שעה, הפורץ המהולל פותח את הדלת ומוצא אותי יושב על אסלה מורדת במבט מיואש. "איך אתה מרגיש ?" – הוא שואל אותי כאילו מינימום חילץ בן ערובה. מה אני אגיד לכם, לא הרגשתי טוב יותר מאז שגיליתי כמה כסף עולה מערכת בלמים חדשה לאוטו. "מזל טוב !" – בירך אותי הצלם בפוקוס שאפילו הכלה לא קיבלה הערב – "הצלחת לצאת." חצי מהאולם הביט בי. למה הם מחכים ? לנאום ? "חסר לך, שזה לא יורד בעריכה !" – הזהרתי את הצלם ונכנסתי לאולם. "בטח יורד..." – הוא צעק אחריי. "נבילה !" – סיננתי. התיישבתי בצד. מתעלם מהצחוקים של חברים שלי, מהמבטים ואנשים שמצביעים עליי. איכשהו הצלחתי להימלט מהחתונה לקראת הסוף. נכנסתי לרכב, נשמתי לרווחה והתנעתי. "אאאאאאאאאאאאה !" – צרחתי. לא מתניע. איזה חרא של יום.