"את כל כך שְקֵטַה" לחשתַ אלי באותו ליל שרב ולא ידעתי מה לומר - - - ענַייךְ אַדמוּ "עייפה" לא מעייפות. "בכיתי". מתוקתי - - מדוע בכית? ואני שותקת, לוּ תבין. מלותי כעפות ברוח הרי לא תבין מילה. "תנסי" - - - בכיתי בגלל מקדש שחרב שועלים מהלכים בו התייפחתי כיוון ש נותרנו בדד בלא רועה ומי ינחילנו. עיני אדמו מרוֹאִי כי "פחדתי שלא אשוב לראות פני שכינה" צעקתי מפני ש "כבר נַמְסוּ דמעותיי".