שלשום צפיתי בסרט זו הפעם השלישית בחיי. שוב ישבתי על הספה הרכה, כה רכה עד שאפשר לטבוע בתוכה, ולהטביע את העולם סביב. להביט אל הכל בזוית שונה, אחרת, טבועה. הפעם כבר למדתי לקח ושמתי תחתי כרית עבה. כדי שלא אטבע. בתוכי. ישבתי בקומה זקופה, סקרנית, למרות שזו הפעם השלישית שאני צופה בסרט הזה בחיי. קערת התפודים ישבה נחוחה וסובלנית על השרפרף ממול, מעלה ניחוח מפתה. חם. אוהב. ואני לא נגעתי בה. רק ישבתי בקומה זקופה, סקרנית, כיוון שזו הפעם השלישית שאני צופה בסרט זה בחיי. שוב. -------- הדלת נפתחת בבעיטה, נתקעת בכיסא המונח מאחור, מפילה את סלסלת הפירות הבשלים, הזוהרים במתיקותם, מתגלגלים לכל עבר בעיקר אל החורים האפלים. מתחבאים לעד. נעל תכולה, נוצצת, עקב מורם מעם, גרבי ניילון בפסים שחורים דקים לאורך רגל ארוכה וצרה. מעלה. מסתירה אותה, בבושה קלה חצאית דקת צוואר, קצרת אופק מתנופפת אל כל עבר בבלבול חושים, נאבדת. ושם, למעלה, החולצה מדהימה בחוצפתה, מסמיקה, אדומה מבושה. מתגלה לה נערה, שיער כצבע עורב שחור, אימתני, גולש, מתפרע בסופת הנפש אל תוך עיניה, כחתול המאיים לטרוף כל אפור זנב אומלל, ירוקות, יורקות אש מלבנת, שורפת את התוך. עצמות לחיים, גבוהות מייאוש, צרות מתקווה, שפתיים מלאות תעתוע, מרמור חודרני, דרוכה אלי קרב. בצעדי אייל, פצוע, ממלמל בשכרון גוף ורוח כאן, לידי. מתנשפת, נשימות מהירות, נשיפות רושפות, נוהמות כחיה פצועה, דורשת, קוראת בקריאות תיגר אל הסובב. זקופה. מצפה. ואני שותק. ------- סרט חיי. בפעם השלישית.