תמיד, לפני כשמגיעים לירושלים, חשים בבטן ובלב את אותה ההתרגשות, את אותם הפרפורים העולים כפרח פורח, מטביעים בגוף את ההשתוקקות לירושלים, באף ובריאות את השאיפה לאווירה ; מרגישים את הקושי להמשיך ולחכות את הדקות הקטנות האלו, ועל אף כל הנסיעה הארוכה, רוצים ירושלים. נעימה פקחה את עיניה אל מול המסעדה הלבנונית. השלט גרם לה לתהות - האם מדובר ביהודים יוצאי לבנון, או בערבים יוצאי לבנון, או סתם באוכל לבנוני שמכינים שפים אניני-טעם, בהנחה שיש מושג כזה אוכל לבנוני. עיניה שבו אל האוטובוס, הביטו אל האנשים שחלקה איתם פיסות זמן, ניסתה ללקט בכל חושיה רסיסים משיחת בעל ואישה במרכז האוטובוס. מן הסתם היתה בסופו של פונה להביט בתוכה פנימה, לו יכלה לעשות כך. במקום זאת, הביטה בטלפון הנייד שלה, וכיבתה אותו. כעת רצתה להיות רק עם עצמה. ואז, בבת-אחת, כמו תיק כבד שמכופף את הגב, כמו מראה של חילזון מעוך שמעורר קבס, כמו גוף זר בתוך העין, ראתה את המקום הריק של המכונית שלה, את הקלטת שלא תהיה, את הבלאגן שלה שרצתה שיהיה של--- של מישהו אחר, והביטה אל השכונות שנגלו לשמאלה, מעבר לעמק, כועסת על עצמה שהיא לא מכירה מספיק את ירושלים כדי לדעת אלו שכונות אלו בדיוק, חושבת על עוד אנשים שם בשכונות ההרריות שנגנב להם האוטו ואיך הם בדיוק מתמודדים. האוטובוס עצר ומעט אנשים ירדו. כפתור העצור נדלק שוב. החבילה מתפרקת. עוד מעט כולם ירדו עם הילדים והמטען, אולי יאחלו לנהג יום טוב בחביבות, אולי יתעלמו ממנו כמוסרים שלא היתה לו שום שייכות אליהם, יצטרפו אל הזרם השוטף של האנשים בירושלים, יפסיקו להיות חלק מהחבילה הכלואה הזו ויהיו הם לעצמם. ואיך תמצא את עצמה בכל הלבד הזה? בנייני האומה. אותם כבר הכירה. היתה שם פעם בכנס לזכר יצחק רבין. אנשים החלו להתקדם לעבר הדלתות, בשעה שהאוטובוס עצר שם ופתח אותן לרווחה. בצעירותה, התבוננה על אוטובוסים מבחוץ וראתה איך הם מרוקנים את תכולתם האנושית. היו בה מין רחמים על הנהג, שבניגוד לכל האנשים השותפים בצורך מסויים שמביא אותם לנסוע, הוא רק ממלא תפקיד פונקציונאלי, יכול רק להציץ, כמו משה שלקח את העם במדבר ונאסר עליו להיכנס לארץ. כשזיק של החלטה מתחיל לפרוח בקירבה קמה ממקומה, תפוסה ופחוסה במקצת, הלכה לעבר הנהג, אמרה לו יום טוב ותודה רבה, וירדה. "שלום ירושלים." האוטובוס התרחק, מניח אותה לנפשה בינות לקיוסקים ולתחנות, בתוך כל ההמולה, עם אנשים הפותחים את צעדיהם הראשונים בירושלים, עם תכולות אנושיות הצועדות לכל הכיוונים. היא הביטה בחבריה למסע, חלקם מדברים בטלפונים הניידים שלהם, חלקם יורדים במנהרה אל התחנה המרכזית שממול, חוזרת להיות אחת ויחידה ובודדה. החלה לפנות לכיוון העיר, תוהה אם המטרה שלשמה היא צועדת, המנוחה, פחות חשובה מכל מיני מטרות אחרות, המטרות שלהם, של האנשים שהיו צוחקים עליה שם בכביש, אבל היה משהו שלא הרפה. מישהו עמד לידה וקול יצא מפיו. ככל הנראה כיוון את דבריו אליה. "סליחה, את לא נתקעת קודם עם האוטו?" מה, מה, קשה אפילו לבטא את המילים, את ההפתעה, מה בדיוק רוצה ממנה הבחור הזה עם הכיפה והציציות, מאיפה הוא בא פתאום. מה היא הולכת להגיד לו. איך היא הולכת להגיד לו. "אה... כן." "הכל בסדר? הסתדרת?" הוא ראה שהיא הסתדרה. מה הוא רוצה ממנה. אסור להם לדבר עם בנות. "אה..." פנים נבוכות, פנים רוטטות, ימים לבנים ארוכים, מה לה ולשיחה הזו?! הוא ראה שהיא לא ממשיכה את ה'אה' שלה, שלכאורה היווה פתיחתו של משפט, ושאל שוב, "מה?" "אין אוטו. גנבו לי אותו." "גנבו? מתי?" "הלכתי לקנות פלאפל וכשחזרתי הוא לא היה." "התקשרת למשטרה?" "לא." תחושה של גירוד, של חוסר נוחות בתוך הגוף שלה, בתוך הנשמה, בתוך המציאות, עברה בה. "את צריכה עזרה?" "כן." יופי, חמודה! ענית בלי לחשוב, קשרת את גורלך בגורלו, המשכת מיוזמתך את השיחה הזו, תקעת את עצמך בחבלים עבותים אל תוך מציאות מגרדת בעיר זרה שאין לך מושג מה את עושה בו, כשמישהו באוטו שלך שומע את השירים ומצחקק על הזייפנות שלך. ועכשיו הוא צריך לענות לך, ואת צריכה לענות לו, והוא יעזור לך איכשהו. אבל את הרי צריכה עזרה? ממה את מתחמקת? "בואי נשב שם בתחנה המרכזית, נסדר את הכל." ועכשיו הוא גם מתחיל איתך. גם כן דתי. איכשהו מצאה את עצמה נשרכת אחריו, יורדת למנהרה ומתרגשת מעט מנגן הפסנתר שכאילו קידם את פניה וממבקשי הצדקה שלא נתנה להם דבר. בכניסה לתחנה שנאה את הבדיקות המעצבנות, את השיקוף ופתאום היתה בתוך הבניין הגדול והחונק הזה, בלי יכולת לצאת סתם ככה, בלי יכולת להשתחרר. "נאכל משהו?" בטח. שוכחת את כל כללי הבטיחות. ככה זה מתחיל. ואחר-כך יכתבו עליה בעיתון כנ', או כג', באות בדויה, שגבר אכזרי ניצל את תמימותה ו-. "כן, אבל אני צריכה ללכת לשירותים קודם." "זה בקומה למטה. אני אחכה לך פה."