[ליצירה]
לא נכון!!
תגובה לתגובה של נפש-
לא משלמים מחיר של שחיקה רוחנית-
בונים ויוצרים.
אם שותקים - מביעים הזדהות שבשתיקה עם הדבר הזה .
אתה לא חייב להיות חלק מזה.
כשמזדהים עם המדינה , אוהבים אותה , אך לא שותקים או מכסים על כל מומיה!!
מבקרים , ולא קוראים לרגש הדחיה בשם ילדותי, להפך מבינים שהוא גדולתינו , וממנו שואבים כוח להמשיך ולתקן.
נריה
[ליצירה]
יש צדק בדבריך
ברגע שאתה מקבל החלטה שאתה חלק מהעולם, נושא בצרת הרבים, הולך לצבא ויוצא לעבוד - אתה משלם מחיר של שחיקה רוחנית. גם אם יש לך כיפה שחורה, אתה מצביע ג' או שס ומקפיד בבית להימנע מכל הפאסט נישט.
לגבי המיזרוחניקעס, אומרים בשם 'גודויל' אחד שהשיטה שלהם היא הכי טובה, אבל רק אצל יחידי סגולה. אצל רוב העם יוצאים ממנה קלקולים נוראיים.
הוא צדק.
והלואי שנזכה להיות בין יחידי סגולה.
מועדים לשמחה!
[ליצירה]
כפי שכתב אביהוא, ההתבגרות והיציאה לחיים משנה את האדם. אני לא חושב שרק לרעה, וגם מההיבט הדתי.
לגבי ה'חברה'. איני מוסמך להכתיר יחידי סגולה או לפרש את דברי אותו גדול. אני חושב שיש בהם מן האמת:
א. החברה המיזרוחניקית מוציאה מתוכה אנשים מיוחדים במינם, שהצמצום האידאולוגי החרדי לא מסוגל להצמיח.
הטיב לבטא זאת אחד המשתתפים בפורום 'עצור כאן חושבים' באתר הייד פארק, המכונה 'אקדמאי' (המדובר באיש אקדמיה שגדל והתחנך בציבור החרדי') ושטבע את מושג ה'חרדים פלוס'. עיינו בלינק (הודעתו נמצאת בעמוד 5 באשכול).
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=820654
ב. בד בבד, החברה המיזרוחניקית מוציאה המונים שרחוקים מדרכה של תורה בכל מובן, ואל לנו לטאטא את העניין אל מתחת לשטיח או לכיפה הסמלית.
נגה-נגה, על מיטב בנינו ובנותינו אני יכול להעיד שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתודעת "השאיפה הבלתי פוסקת והניסיון המתמיד והצער המתלווה לכשלונות שבין לבין". במקרה הטוב, הם סתם משילים מחיהם סממנים הלכתיים וזה לא מטריד אותם במיוחד. במקרה הפחות טוב, הם עושים להשלה הזו אידאליזציה, ועוטפים בעטיפה ערכית כל סוג רפש המתגלגל ברחוב.
חג שמח!
[ליצירה]
הרגש הדתי ילדותי של פעם..
הוא לא אבד לבלי לשוב,פשוט התבגרת,
חפש אותו שוב..הצלחה..פסח כשר ושמח,והעיקר להוציא את החמץ מהלב,להוציא את המיותר,את הטפל..
[ליצירה]
מסכים עם כל מילה.
אגב, מעולם לא ראיתי חרדי נעלב שמכנים את החבר'ה שלו שחויייירים/דוסים/חריידים וכיו"ב. צאו מזה כבר מיזרוחניקעס.
מה יותר טוב - דתי-לאומי? ציוני-דתי-ריאלי? דתיה-מכנסים-ושרוולים בינוניים? כיפה סרוגה - בלי דוגמא?
[ליצירה]
---
לי יש בעיה עם הכינוי הזה, כיוון שהוא נובע מזלול חרדי בתנועה שדי מייצגת את התחלת התפתחותנו כחברה. גם עם המילה 'דוס' יש לי בעיה.
כיום הכוונה במילה מיזרוחניק היא לחפיפניק, ואני לא רוצה להביא דוגמאות למה זה חפיפניק.
בכל מקרה, בלי להיכנס לדיון (ובעיניי דווא מאוד מוצא חן שלאחרונה מתפתחים דיונים על יצירות ועל הערכים המובאים בהן), מאוד אהבתי את הקטע.
אבל בתמימות של הילד חסר משהו מהותי, חסרה ההבנה, ההפנמה.
הסינתזה בין האינטלקט של המבוגר לעשייה התמימה של הילד, היא הפיתרון, לענ"ד.
:)
[ליצירה]
[ליצירה]
משושה יקר
אפולוגטיקה בגרוש כמו ששטחת כאן כעת, היא אולי מתאימה לפורומים אחרים.
לי בתור 'מיזרוחניק' אין בעיה עם הכינוי הזה.
אין לי גם צורך בעשיית אידיאלזיציה לכל מה שמתקשר עם הכיפה הסרוגה שעל ראשי. בשביל זה מספיק להיות חרדי.
אתה מזכיר לי ששמעתי פעם מרב חב"די שנשאל על חבדניק שהתחלן. הרב ענה שכעת הוכח שהוא מעולם לא היה חבדניק.
חג שמח ושבת שלום.
[ליצירה]
לפעמים,
כשמזהירים בנים מלדבר על הצבא עם בנות שירות לאומי במיל' כי זה משעמם אותן להפליא, אני חושבת על כל הדברים שאני עלולה להפסיד בגלל המלצות שכאלה.
דיברתי הערב עם חברה שסיפרה שאחיה העביר את שביעי של פסח בתוך קקטוס (נשבעת!) בחיכיה לאיזה מבוקש, וחשבתי לי על כל הדברים שעוברים במוחו של ילד בן 19 בשבתו בתוך קקטוס בשביעי של פסח.
תודה על זה, קיץ טוב.
[ליצירה]
אחי,
תזכה למצוות ותאריך ימים.
באמת באמת יפה.
ולכל קודמי המגיבים: די עם הסרטים, צבא זה דבר מעצבן שכולם שונאים. ההירואיות נגמרת ברגע שהמפקד הראשון שלך בטירונות עושה פרצוף וקולות של חלאה ומשם ואילך, במעלה חוט השדרה הטיפש ונבזי של הצבא נתקעים בכל כך הרבה גועל נפש, שכל גיבור מהסרטים היה יורה לעצמו כדור ברגל ומשתחרר.
ולשמור שמונה שמונה זה לא הירואי. זה מדכא.
[ליצירה]
תודה לכולם.
מהתגובות השונות, בנגלה ובנסתר, אני נאלץ להבהיר שאמנם הקטע נכתב על בחורה, אבל הוא בהחלט רלבנטי לגברים ונשים כאחד.
אני מכיר ממש טוב לפחות מישהו אחד שיכל להיכנס די בקלות לדמות של הגיבורה.
.
[ליצירה]
אתה מדבר עלי? ;)
והנה, קטע שעשה לי את זה כשהייתי נער ואני עדיין אוהב לצטט (למרות שאיני 'קוקניק):
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן, אין זה אלא אידאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אשה. אלא שבהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר..."
(קטע של הראי"ה קוק שלא נדפס בספריו, והובא בספר 'הרב קוק - בין רציונאליזם למיסטיקה', ב' איש-שלום, ע' 15).
בהצלחה לכולנו.
[ליצירה]
תראה
זה שחלק מהאפרוריות היא חלק מהחיים, זה ברור (ודוק, חלק מהחיים ולא כולם).
הבעיה, שיש כאלו שהגישה שלהם היא להאפיר כל מה שזז (נו טוב, הרי בימינו, אני ציני - משמע אני חכם, עאלק).
יש גם אחרים שיודעים לצבוע בצבע יותר נועז גם את האפור. הם אולי לא חכמים, במבט ראשון, אבל הם בד"כ אלו שמצליחים לעשות כמה דברים בחיים שלהם.
תחשוב על זה.
[ליצירה]
נקודה למחשבה
אני חושב שהנסיון לזהות ימי צום עם האירוע שקרה בהם הוא המוביל לתחושה הזו. זה הרי חסר סיכוי מלכתחילה לשאוף להתאבל באופן אותנטי על אירוע שקרה לפני אלפי שנים.
הרמב"ם פותח את פרק ה' בהלכות תעניות כך:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" ".
כלומר, הדגש אינו האבל על האירוע שקרה אי שם בנבכי ההיסטוריה היהודית. הרמב"ם רואה בצום ובמועקה שהוא יוצר דבר שאמור לעורר את האדם לתשובה. יוצא, שהצום הוא מעין יום כיפור קטן שכזה, והאירוע ההיסטורי הוא העילה לבחירה דווקא ביום מסויים ולא אחר. לתחושה כזו לדעתי הרבה יותר קל להתחבר, כי למי אין מה לתקן?
אגב, יש לנו צום בתחילת הסתיו (גדליה), ועוד אחד בתחילת החורף (י' בטבת), ועוד אחד על סף האביב (תענית אסתר), ושניים בקיץ - ממש לפני תקופת אלול והימים הנוראים. במקור, היו עוד ימים רבים שנהגו לצום בהם ואשר עם השנים הפכו חסרי משמעות. האם מה שנותר נותר במקרה?
[ליצירה]
לדעתי אתה טועה
הפ"מ לא טוען שאין שחור ולבן והכל אפור. הטענה היא שכל צבע הוא לגיטימי באותה מידה.
אם למשל טוב לי וצבעוני לי עם האדום אז האדום הוא האמת שלי, אפילו שכל המדינה חושבת שצבעי הלאום הם צהוב-כחול, שמעון מזרחי הוא ראש הממשלה ופיני גרשון הוא הרב הראשי שליט"א ובבא בשעותיו הפנויות.
זוהי השקפה הפוכה לגמרי מזו שאתה יוצא נגדה. זו שאתה יוצא נגדה, היא השקפתו של מודרניסט נבוך, שלקחו לו את השחור והלבן והוא מרגיש שלקחו לו את כל הצבעים.
דווקא מהבחינה הזו, הפ"מ יוצר הרבה יותר צבעים ואפרויות מאשר היו קודם לכן.
[ליצירה]
סיעתא למדנית
בהלכה מקובל להתמודד עם מצבים של ספקות עובדתיים באמצעות השימוש ב'חזקה'. כלומר, כאשר בפנינו מציאות עובדתית שאינה ברורה ויש צורך לקבוע הלכה במציאות זו, נעשה שימוש בכלל 'סטטיסטי' - החזקה, שמולבשת על המציאות וכביכול מקבעת אותה על מצב מסויים ללא ביטחון שאכן מצב זה אירע בפועל.
לדוגמא: דין התורה לפיו אדם הכופר בחוב שנטען כלפיו - פטור, מוסבר בגמרא על ידי החזקה ש'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו'. כלומר, איננו יודעים אם אכן האדם חייב או לא חייב. ואולם, אנו 'מחזיקים' כי אדם מן הישוב אינו מעיז פניו בפני בעל חובו ולכן מניחים שאם הוא כופר בכל החוב כנראה שאינו חייב (לו היה חייב באמת, היה מן הסתם מנסה רק למזער את הנזק).
איך זה מתקשר לענייננו?
בישיבות אוהבים לחקור בעניין ה'חזקה', האם המדובר בכלי שמבאר לנו מה היה המצב העובדתי בפועל ולמעשה פורך את הספק (שיטה זו היא שיטת ה'שב שמעתתא') או שבעצם הספק העובדתי ישאר והחזקה היא בסה"כ כלל התנהגות הכרחי בלבד על מנת לקבוע הלכה גם אם המציאות דה פקטו הייתה שונה (וזו שיטת ה'שערי יושר').
לפי הגישה השנייה, בעצם יכול להיות שאותו כופר בכל כן לווה כסף מהנושה, אך כיוון שאני מפעיל את הכלל ההתנהגותי, הרי שמבחינה הלכתית המציאות העובדתית אינה מעלה ואינה מורידה - והכלל ההלכתי כופה עצמו על המציאות...
ניתן אולי לומר שלפי הגישה הזו, ההלכה היא שקובעת מה המציאות דה פקטו.
[ליצירה]
גדול :)
אם כי אתה יכול להמשיך את זה הלאה. ייש לנו גם חמים וטעים שיורד מהשמים, זובור במקושש והמקלל, התברברות עצבנית בניווט (אם כי צריך עיון מי בדיוק התברבר, וד"ל), הדחת המפקד עקב התנהגות לא ראויה למפקד, גוזניק שמלווה את המחנה, מרד רובאית (בעצם אפילו כמה) ועוד כהנה וכהנה.
[ליצירה]
רב המשותף על המפריד
הויכוח שלכן משול בעיני לשניים שמתווכחים האם א-להים הוא בלונדיני, או שמא המציאות מראה שאין לו בכלל שערות אז כנראה שהוא קרח.
חשבתן על אפשרות שא-להים הוא משהו קצת יותר מתוחכם מנקודת המוצא שלכן לגביו?
על כגון דא כתב הרב קוק שאפשר להבין את הכפירה לאור האופן שבו מצטיירת האמונה אצל מאמינים רבים.
ודי לחכימא.