[ליצירה]
לא נכון!!
תגובה לתגובה של נפש-
לא משלמים מחיר של שחיקה רוחנית-
בונים ויוצרים.
אם שותקים - מביעים הזדהות שבשתיקה עם הדבר הזה .
אתה לא חייב להיות חלק מזה.
כשמזדהים עם המדינה , אוהבים אותה , אך לא שותקים או מכסים על כל מומיה!!
מבקרים , ולא קוראים לרגש הדחיה בשם ילדותי, להפך מבינים שהוא גדולתינו , וממנו שואבים כוח להמשיך ולתקן.
נריה
[ליצירה]
יש צדק בדבריך
ברגע שאתה מקבל החלטה שאתה חלק מהעולם, נושא בצרת הרבים, הולך לצבא ויוצא לעבוד - אתה משלם מחיר של שחיקה רוחנית. גם אם יש לך כיפה שחורה, אתה מצביע ג' או שס ומקפיד בבית להימנע מכל הפאסט נישט.
לגבי המיזרוחניקעס, אומרים בשם 'גודויל' אחד שהשיטה שלהם היא הכי טובה, אבל רק אצל יחידי סגולה. אצל רוב העם יוצאים ממנה קלקולים נוראיים.
הוא צדק.
והלואי שנזכה להיות בין יחידי סגולה.
מועדים לשמחה!
[ליצירה]
כפי שכתב אביהוא, ההתבגרות והיציאה לחיים משנה את האדם. אני לא חושב שרק לרעה, וגם מההיבט הדתי.
לגבי ה'חברה'. איני מוסמך להכתיר יחידי סגולה או לפרש את דברי אותו גדול. אני חושב שיש בהם מן האמת:
א. החברה המיזרוחניקית מוציאה מתוכה אנשים מיוחדים במינם, שהצמצום האידאולוגי החרדי לא מסוגל להצמיח.
הטיב לבטא זאת אחד המשתתפים בפורום 'עצור כאן חושבים' באתר הייד פארק, המכונה 'אקדמאי' (המדובר באיש אקדמיה שגדל והתחנך בציבור החרדי') ושטבע את מושג ה'חרדים פלוס'. עיינו בלינק (הודעתו נמצאת בעמוד 5 באשכול).
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=820654
ב. בד בבד, החברה המיזרוחניקית מוציאה המונים שרחוקים מדרכה של תורה בכל מובן, ואל לנו לטאטא את העניין אל מתחת לשטיח או לכיפה הסמלית.
נגה-נגה, על מיטב בנינו ובנותינו אני יכול להעיד שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתודעת "השאיפה הבלתי פוסקת והניסיון המתמיד והצער המתלווה לכשלונות שבין לבין". במקרה הטוב, הם סתם משילים מחיהם סממנים הלכתיים וזה לא מטריד אותם במיוחד. במקרה הפחות טוב, הם עושים להשלה הזו אידאליזציה, ועוטפים בעטיפה ערכית כל סוג רפש המתגלגל ברחוב.
חג שמח!
[ליצירה]
הרגש הדתי ילדותי של פעם..
הוא לא אבד לבלי לשוב,פשוט התבגרת,
חפש אותו שוב..הצלחה..פסח כשר ושמח,והעיקר להוציא את החמץ מהלב,להוציא את המיותר,את הטפל..
[ליצירה]
מסכים עם כל מילה.
אגב, מעולם לא ראיתי חרדי נעלב שמכנים את החבר'ה שלו שחויייירים/דוסים/חריידים וכיו"ב. צאו מזה כבר מיזרוחניקעס.
מה יותר טוב - דתי-לאומי? ציוני-דתי-ריאלי? דתיה-מכנסים-ושרוולים בינוניים? כיפה סרוגה - בלי דוגמא?
[ליצירה]
---
לי יש בעיה עם הכינוי הזה, כיוון שהוא נובע מזלול חרדי בתנועה שדי מייצגת את התחלת התפתחותנו כחברה. גם עם המילה 'דוס' יש לי בעיה.
כיום הכוונה במילה מיזרוחניק היא לחפיפניק, ואני לא רוצה להביא דוגמאות למה זה חפיפניק.
בכל מקרה, בלי להיכנס לדיון (ובעיניי דווא מאוד מוצא חן שלאחרונה מתפתחים דיונים על יצירות ועל הערכים המובאים בהן), מאוד אהבתי את הקטע.
אבל בתמימות של הילד חסר משהו מהותי, חסרה ההבנה, ההפנמה.
הסינתזה בין האינטלקט של המבוגר לעשייה התמימה של הילד, היא הפיתרון, לענ"ד.
:)
[ליצירה]
[ליצירה]
משושה יקר
אפולוגטיקה בגרוש כמו ששטחת כאן כעת, היא אולי מתאימה לפורומים אחרים.
לי בתור 'מיזרוחניק' אין בעיה עם הכינוי הזה.
אין לי גם צורך בעשיית אידיאלזיציה לכל מה שמתקשר עם הכיפה הסרוגה שעל ראשי. בשביל זה מספיק להיות חרדי.
אתה מזכיר לי ששמעתי פעם מרב חב"די שנשאל על חבדניק שהתחלן. הרב ענה שכעת הוכח שהוא מעולם לא היה חבדניק.
חג שמח ושבת שלום.
[ליצירה]
לפעמים,
כשמזהירים בנים מלדבר על הצבא עם בנות שירות לאומי במיל' כי זה משעמם אותן להפליא, אני חושבת על כל הדברים שאני עלולה להפסיד בגלל המלצות שכאלה.
דיברתי הערב עם חברה שסיפרה שאחיה העביר את שביעי של פסח בתוך קקטוס (נשבעת!) בחיכיה לאיזה מבוקש, וחשבתי לי על כל הדברים שעוברים במוחו של ילד בן 19 בשבתו בתוך קקטוס בשביעי של פסח.
תודה על זה, קיץ טוב.
[ליצירה]
אחי,
תזכה למצוות ותאריך ימים.
באמת באמת יפה.
ולכל קודמי המגיבים: די עם הסרטים, צבא זה דבר מעצבן שכולם שונאים. ההירואיות נגמרת ברגע שהמפקד הראשון שלך בטירונות עושה פרצוף וקולות של חלאה ומשם ואילך, במעלה חוט השדרה הטיפש ונבזי של הצבא נתקעים בכל כך הרבה גועל נפש, שכל גיבור מהסרטים היה יורה לעצמו כדור ברגל ומשתחרר.
ולשמור שמונה שמונה זה לא הירואי. זה מדכא.
[ליצירה]
לדעתי אתה טועה
הפ"מ לא טוען שאין שחור ולבן והכל אפור. הטענה היא שכל צבע הוא לגיטימי באותה מידה.
אם למשל טוב לי וצבעוני לי עם האדום אז האדום הוא האמת שלי, אפילו שכל המדינה חושבת שצבעי הלאום הם צהוב-כחול, שמעון מזרחי הוא ראש הממשלה ופיני גרשון הוא הרב הראשי שליט"א ובבא בשעותיו הפנויות.
זוהי השקפה הפוכה לגמרי מזו שאתה יוצא נגדה. זו שאתה יוצא נגדה, היא השקפתו של מודרניסט נבוך, שלקחו לו את השחור והלבן והוא מרגיש שלקחו לו את כל הצבעים.
דווקא מהבחינה הזו, הפ"מ יוצר הרבה יותר צבעים ואפרויות מאשר היו קודם לכן.
[ליצירה]
סיעתא למדנית
בהלכה מקובל להתמודד עם מצבים של ספקות עובדתיים באמצעות השימוש ב'חזקה'. כלומר, כאשר בפנינו מציאות עובדתית שאינה ברורה ויש צורך לקבוע הלכה במציאות זו, נעשה שימוש בכלל 'סטטיסטי' - החזקה, שמולבשת על המציאות וכביכול מקבעת אותה על מצב מסויים ללא ביטחון שאכן מצב זה אירע בפועל.
לדוגמא: דין התורה לפיו אדם הכופר בחוב שנטען כלפיו - פטור, מוסבר בגמרא על ידי החזקה ש'אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו'. כלומר, איננו יודעים אם אכן האדם חייב או לא חייב. ואולם, אנו 'מחזיקים' כי אדם מן הישוב אינו מעיז פניו בפני בעל חובו ולכן מניחים שאם הוא כופר בכל החוב כנראה שאינו חייב (לו היה חייב באמת, היה מן הסתם מנסה רק למזער את הנזק).
איך זה מתקשר לענייננו?
בישיבות אוהבים לחקור בעניין ה'חזקה', האם המדובר בכלי שמבאר לנו מה היה המצב העובדתי בפועל ולמעשה פורך את הספק (שיטה זו היא שיטת ה'שב שמעתתא') או שבעצם הספק העובדתי ישאר והחזקה היא בסה"כ כלל התנהגות הכרחי בלבד על מנת לקבוע הלכה גם אם המציאות דה פקטו הייתה שונה (וזו שיטת ה'שערי יושר').
לפי הגישה השנייה, בעצם יכול להיות שאותו כופר בכל כן לווה כסף מהנושה, אך כיוון שאני מפעיל את הכלל ההתנהגותי, הרי שמבחינה הלכתית המציאות העובדתית אינה מעלה ואינה מורידה - והכלל ההלכתי כופה עצמו על המציאות...
ניתן אולי לומר שלפי הגישה הזו, ההלכה היא שקובעת מה המציאות דה פקטו.
[ליצירה]
יפה מאוד.
אם כי אני חלוק על קו המחשבה הקאנטיאני המוקצן שלך, בעניין הזה:
נכון שכבני אדם אנחנו לא יכולים להכיר את המציאות כלשעצמה אלא רק את התופעות שנקלטות בתודעתנו, כפי שאכן ניסח קאנט (ואף הרב קוק, שרחוק כרחוק מזרח ממערב מקאנט ומחשבתו, התייחס בחיוב לחלוקה זו באחת מאגרותיו).
ואולם, זה לא אומר שהמציאות קיימת רק בתודעה שלנו. זה בסה"כ אומר שההכרה שלנו את המציאות היא סובייקטיבית, אך למציאות יש משמעות אובייקטיבית גם בלעדינו. אם לא הייתה למציאות משמעות אובייקטיבית מסויימת, בני אדם כלל לא יכלו ליצור ביניהם שפה אחת ודברים אחדים, שהרי איש איש וחוויותיו הסובייקטיביות.
לדעתי, הפופולאריות של הגישה הזו בימינו נובע מחוסר יכולתו של האדם המודרני להשלים עם העובדה שהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו גם לאחר שהפרט יזדכה עליו וילך לעולמו.
ה'פתרון' הוא הפיכת העולם לתודעה של הפרט, שאז, כשאין אדם גם אין לכאורה עולם. לא בכדי, תפיסת עולם זו באה כרוכה יחד עם 'הריגת האלהים', שעם קיומו המוחלט והאינסופי, על אחת כמה וכמה שקשה לאדם בן שמננו להשלים.
________
חרף זאת, מאוד אהבתי את הרעיון על ההתאבדות.
[ליצירה]
[ליצירה]
כפי שכתב אביהוא, ההתבגרות והיציאה לחיים משנה את האדם. אני לא חושב שרק לרעה, וגם מההיבט הדתי.
לגבי ה'חברה'. איני מוסמך להכתיר יחידי סגולה או לפרש את דברי אותו גדול. אני חושב שיש בהם מן האמת:
א. החברה המיזרוחניקית מוציאה מתוכה אנשים מיוחדים במינם, שהצמצום האידאולוגי החרדי לא מסוגל להצמיח.
הטיב לבטא זאת אחד המשתתפים בפורום 'עצור כאן חושבים' באתר הייד פארק, המכונה 'אקדמאי' (המדובר באיש אקדמיה שגדל והתחנך בציבור החרדי') ושטבע את מושג ה'חרדים פלוס'. עיינו בלינק (הודעתו נמצאת בעמוד 5 באשכול).
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=820654
ב. בד בבד, החברה המיזרוחניקית מוציאה המונים שרחוקים מדרכה של תורה בכל מובן, ואל לנו לטאטא את העניין אל מתחת לשטיח או לכיפה הסמלית.
נגה-נגה, על מיטב בנינו ובנותינו אני יכול להעיד שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתודעת "השאיפה הבלתי פוסקת והניסיון המתמיד והצער המתלווה לכשלונות שבין לבין". במקרה הטוב, הם סתם משילים מחיהם סממנים הלכתיים וזה לא מטריד אותם במיוחד. במקרה הפחות טוב, הם עושים להשלה הזו אידאליזציה, ועוטפים בעטיפה ערכית כל סוג רפש המתגלגל ברחוב.
חג שמח!
[ליצירה]
מסכים עם כל מילה.
אגב, מעולם לא ראיתי חרדי נעלב שמכנים את החבר'ה שלו שחויייירים/דוסים/חריידים וכיו"ב. צאו מזה כבר מיזרוחניקעס.
מה יותר טוב - דתי-לאומי? ציוני-דתי-ריאלי? דתיה-מכנסים-ושרוולים בינוניים? כיפה סרוגה - בלי דוגמא?
[ליצירה]
ואע"פ כן...
אני עדיין חושב שמקריאה אובייקטיבית אפשר לחוש פה באיזה חנק שיוצר הכיסוי, מעין ביקורת אולי לא מודעת:"השיער המזוייף הזה, המת הזה...", הכובעים שמסתירים את העניים והמטפחת שחונקת וכו'...
נכון שאיך שאת רואה את הדברים ביחס לחברה שלך, אז הקטע הזה הוא רק סימפטום אחד שמבטא שינוי כולל באישיות. ונכון שגם אצל גברים שלא צריכים לפתע להתכחש למרכיב כה מהותי בחיצוניות שלהם, השינוי אותו שינוי וכשחבר מתחתן - נוצר אוטומאטית איזה ניתוק מהרווק. אבל עדיין, אני חושב שיש פה עוד רובד...:).
והערת אגב (לאור דברי איש הי"ו): ביקורת כנה אינה מוקצה מחמת מיאוס. מותר לתת גם לקול הביקורתי לדבר כל עוד במישור המעשי אנחנו מקבלים עלינו את העול. לנסות לטייח אותו זו בעיני האופציה הפחות טובה.
ברור שיש בכיסוי גם משהו מאוד נשי (במיוחד אם מדובר בפאה מדהימה, וד"ל), אבל באותה מידה יש בזה משהו קצת טראומטי להיפרד לפתע מהשיער שמלווה את האשה מילדות.
[ליצירה]
יפה...
הטיש בויז'ניץ' באמת מיוחד במינו, גם בגלל כמות החסידים המדהימה וגם בגלל האישיות של הרעבע שיאריך ימים על ממלכתו.
אגב, באחת הקלטות שהוציאו החסידים שילבו כמה קטעי תפילה של הרעבע וזה בהחלט 'מעויירר' טוב לשעות מתות, מניסיון.