[ליצירה]
לא נכון!!
תגובה לתגובה של נפש-
לא משלמים מחיר של שחיקה רוחנית-
בונים ויוצרים.
אם שותקים - מביעים הזדהות שבשתיקה עם הדבר הזה .
אתה לא חייב להיות חלק מזה.
כשמזדהים עם המדינה , אוהבים אותה , אך לא שותקים או מכסים על כל מומיה!!
מבקרים , ולא קוראים לרגש הדחיה בשם ילדותי, להפך מבינים שהוא גדולתינו , וממנו שואבים כוח להמשיך ולתקן.
נריה
[ליצירה]
יש צדק בדבריך
ברגע שאתה מקבל החלטה שאתה חלק מהעולם, נושא בצרת הרבים, הולך לצבא ויוצא לעבוד - אתה משלם מחיר של שחיקה רוחנית. גם אם יש לך כיפה שחורה, אתה מצביע ג' או שס ומקפיד בבית להימנע מכל הפאסט נישט.
לגבי המיזרוחניקעס, אומרים בשם 'גודויל' אחד שהשיטה שלהם היא הכי טובה, אבל רק אצל יחידי סגולה. אצל רוב העם יוצאים ממנה קלקולים נוראיים.
הוא צדק.
והלואי שנזכה להיות בין יחידי סגולה.
מועדים לשמחה!
[ליצירה]
כפי שכתב אביהוא, ההתבגרות והיציאה לחיים משנה את האדם. אני לא חושב שרק לרעה, וגם מההיבט הדתי.
לגבי ה'חברה'. איני מוסמך להכתיר יחידי סגולה או לפרש את דברי אותו גדול. אני חושב שיש בהם מן האמת:
א. החברה המיזרוחניקית מוציאה מתוכה אנשים מיוחדים במינם, שהצמצום האידאולוגי החרדי לא מסוגל להצמיח.
הטיב לבטא זאת אחד המשתתפים בפורום 'עצור כאן חושבים' באתר הייד פארק, המכונה 'אקדמאי' (המדובר באיש אקדמיה שגדל והתחנך בציבור החרדי') ושטבע את מושג ה'חרדים פלוס'. עיינו בלינק (הודעתו נמצאת בעמוד 5 באשכול).
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?whichpage=5&topic_id=820654
ב. בד בבד, החברה המיזרוחניקית מוציאה המונים שרחוקים מדרכה של תורה בכל מובן, ואל לנו לטאטא את העניין אל מתחת לשטיח או לכיפה הסמלית.
נגה-נגה, על מיטב בנינו ובנותינו אני יכול להעיד שהם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מתודעת "השאיפה הבלתי פוסקת והניסיון המתמיד והצער המתלווה לכשלונות שבין לבין". במקרה הטוב, הם סתם משילים מחיהם סממנים הלכתיים וזה לא מטריד אותם במיוחד. במקרה הפחות טוב, הם עושים להשלה הזו אידאליזציה, ועוטפים בעטיפה ערכית כל סוג רפש המתגלגל ברחוב.
חג שמח!
[ליצירה]
הרגש הדתי ילדותי של פעם..
הוא לא אבד לבלי לשוב,פשוט התבגרת,
חפש אותו שוב..הצלחה..פסח כשר ושמח,והעיקר להוציא את החמץ מהלב,להוציא את המיותר,את הטפל..
[ליצירה]
מסכים עם כל מילה.
אגב, מעולם לא ראיתי חרדי נעלב שמכנים את החבר'ה שלו שחויייירים/דוסים/חריידים וכיו"ב. צאו מזה כבר מיזרוחניקעס.
מה יותר טוב - דתי-לאומי? ציוני-דתי-ריאלי? דתיה-מכנסים-ושרוולים בינוניים? כיפה סרוגה - בלי דוגמא?
[ליצירה]
---
לי יש בעיה עם הכינוי הזה, כיוון שהוא נובע מזלול חרדי בתנועה שדי מייצגת את התחלת התפתחותנו כחברה. גם עם המילה 'דוס' יש לי בעיה.
כיום הכוונה במילה מיזרוחניק היא לחפיפניק, ואני לא רוצה להביא דוגמאות למה זה חפיפניק.
בכל מקרה, בלי להיכנס לדיון (ובעיניי דווא מאוד מוצא חן שלאחרונה מתפתחים דיונים על יצירות ועל הערכים המובאים בהן), מאוד אהבתי את הקטע.
אבל בתמימות של הילד חסר משהו מהותי, חסרה ההבנה, ההפנמה.
הסינתזה בין האינטלקט של המבוגר לעשייה התמימה של הילד, היא הפיתרון, לענ"ד.
:)
[ליצירה]
[ליצירה]
משושה יקר
אפולוגטיקה בגרוש כמו ששטחת כאן כעת, היא אולי מתאימה לפורומים אחרים.
לי בתור 'מיזרוחניק' אין בעיה עם הכינוי הזה.
אין לי גם צורך בעשיית אידיאלזיציה לכל מה שמתקשר עם הכיפה הסרוגה שעל ראשי. בשביל זה מספיק להיות חרדי.
אתה מזכיר לי ששמעתי פעם מרב חב"די שנשאל על חבדניק שהתחלן. הרב ענה שכעת הוכח שהוא מעולם לא היה חבדניק.
חג שמח ושבת שלום.
[ליצירה]
לפעמים,
כשמזהירים בנים מלדבר על הצבא עם בנות שירות לאומי במיל' כי זה משעמם אותן להפליא, אני חושבת על כל הדברים שאני עלולה להפסיד בגלל המלצות שכאלה.
דיברתי הערב עם חברה שסיפרה שאחיה העביר את שביעי של פסח בתוך קקטוס (נשבעת!) בחיכיה לאיזה מבוקש, וחשבתי לי על כל הדברים שעוברים במוחו של ילד בן 19 בשבתו בתוך קקטוס בשביעי של פסח.
תודה על זה, קיץ טוב.
[ליצירה]
אחי,
תזכה למצוות ותאריך ימים.
באמת באמת יפה.
ולכל קודמי המגיבים: די עם הסרטים, צבא זה דבר מעצבן שכולם שונאים. ההירואיות נגמרת ברגע שהמפקד הראשון שלך בטירונות עושה פרצוף וקולות של חלאה ומשם ואילך, במעלה חוט השדרה הטיפש ונבזי של הצבא נתקעים בכל כך הרבה גועל נפש, שכל גיבור מהסרטים היה יורה לעצמו כדור ברגל ומשתחרר.
ולשמור שמונה שמונה זה לא הירואי. זה מדכא.
[ליצירה]
מסכים עם כל מילה.
אגב, מעולם לא ראיתי חרדי נעלב שמכנים את החבר'ה שלו שחויייירים/דוסים/חריידים וכיו"ב. צאו מזה כבר מיזרוחניקעס.
מה יותר טוב - דתי-לאומי? ציוני-דתי-ריאלי? דתיה-מכנסים-ושרוולים בינוניים? כיפה סרוגה - בלי דוגמא?
[ליצירה]
נקודה למחשבה
אני חושב שהנסיון לזהות ימי צום עם האירוע שקרה בהם הוא המוביל לתחושה הזו. זה הרי חסר סיכוי מלכתחילה לשאוף להתאבל באופן אותנטי על אירוע שקרה לפני אלפי שנים.
הרמב"ם פותח את פרק ה' בהלכות תעניות כך:
"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה--עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" ".
כלומר, הדגש אינו האבל על האירוע שקרה אי שם בנבכי ההיסטוריה היהודית. הרמב"ם רואה בצום ובמועקה שהוא יוצר דבר שאמור לעורר את האדם לתשובה. יוצא, שהצום הוא מעין יום כיפור קטן שכזה, והאירוע ההיסטורי הוא העילה לבחירה דווקא ביום מסויים ולא אחר. לתחושה כזו לדעתי הרבה יותר קל להתחבר, כי למי אין מה לתקן?
אגב, יש לנו צום בתחילת הסתיו (גדליה), ועוד אחד בתחילת החורף (י' בטבת), ועוד אחד על סף האביב (תענית אסתר), ושניים בקיץ - ממש לפני תקופת אלול והימים הנוראים. במקור, היו עוד ימים רבים שנהגו לצום בהם ואשר עם השנים הפכו חסרי משמעות. האם מה שנותר נותר במקרה?
[ליצירה]
נבעו מצפוניו
כמה הערות לקטע החביב:
א. לענ"ד מסתבר שמבעה הוא שן ולא אדם. וכמדומני שהר"ח אלבק הביא בפירושו מקבילה ארמית שמזהה את הפועל מבעה עם מבער.
ב. אני חושב שפיספסת פה במסר. כתבת ש"המבעה בחר את השדה כמטרה", ואולם כל יסוד אבות הנזיקין בבא קמא הוא בנזקין שאינם פרי כוונת אדם אלא התרשלותו במניעתם דווקא (ומי שהיטיב להראות זאת לאורך דוגמאות רבות במסכת הוא פרופ' שלום אלבק, הבן, בספרו 'פשר דיני הנזקין בתלמוד').
אמנם יכול להיות שאכן אין גם מה לעשות בכלל כנגד ההירדמות בשמירה שמסיבה נזק לזולת, ואולם במקרים אלו קשה להדביק פסול מוסרי באדם. גם הדוגמאות לגבי האדם המועד לעולם הם מקרים שבהם קשה לייחס למזיק פגם מוסרי כגון נזק בעת השינה וכד'. ואכן, ראשונים ואחרונים התחבטו בשאלה האם יש בתורה איסור להזיק או שבעצם יש רק חיוב להשבת הנזק שהוא כעין מילווה (וסיכם זאת ב'קהילות יעקב' סימן א').
אם כי יכול להיות שדווקא לכך כיוונת באמרך ש'בית הדין כבר לא יועיל', בניגוד לעבירות נושאות בחובן פגם מוסרי, ואז אני מסכים למסר :).
ג. יש לי חבר, בחור שיודע סעיפים רבים בשו"ע ונו"כ על בוריים, אבל לא מסוגל לפתוח דף גמרא עקב אירוע טראומטי אי שם בישיבה התיכונית. האירוע היה סוגיית 'מיטב שדהו'. אני רואה מהתגובות פה שהוא לא לבד. אני גם חושב שיש משהו קשה בבבא הזו ביחס לחברותיה.
אח...איזה פרץ ביינישיות השתלט עלי לפתע.
[ליצירה]
תודה שוב.
אגב, הנקודה המרכזית שרציתי להדגיש היא שכולנו שופטים לעיתים את הזולת לפי קריטריונים שאחרים יכולים לשפוט בהם גם אותנו.
לכן, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו', ו'מאן דשני עלך לא תעביד לחברך'.
שבת שלום.
[ליצירה]
שאלה של השקפה.
וכנראה שנחלקו בכך כבר רבותינו התנאים. כידוע, אסור לצאת בשבת ולטלטל חפצים, למעט, בגד ו/או תכשיט. במשנה שבת פ"ו מ"ד שנינו:
"לא ייצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח. ואם יצא, חייב חטאת. רבי אליעזר אומר, תכשיטין הן לו; וחכמים אומרים, אינן לו אלא גנאי, שנאמר "וכיתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות" (ישעיהו ב,ד)."
מסתבר שחילוקי הדעות פה די עתיקים.
[ליצירה]
שני צדדים למטבע
אני לא מזלזל בכאב שבפינוי אנשים מבתיהם, חלילה.
אבל אתם צריכים להבין שאי אפשר לבחון את הסוגיא הזו רק דרך הפריזמה של פינוי ישובים.יש פה בעיות קשות שיש להן השלכות על המשך קיומה של המדינה:
זה בערך כמו להגיד שזה נורא וכואב ובעל השלכות פסיכולוגיות קשות, לכרות רגל לבנאדם, וזאת, מבלי להזכיר את האפשרות להציל בכך את חייו ואת המשמעות הסופנית של השארת האבר מחובר לגוף.
כמובן שמהכל אפשר להתעלם בעזרת השימוש בטכניקה של 'זהו רצון ה''. דא עקא, גדולים וטובים בישראל שמבינים לא פחות מאיתנו ב"רצון ה'" לא חשבו כך כלפי המפעל הציוני המתגרה בגוים בכלל, וכלפי ההתנחלויות בפרט.
.