עובר עלי יום קשה. אני ממש בקושי מתפקד מאז ששמעתי על הרצח ההוא של המשפחה. כאילו אין שום משמעות לשום דבר שאנו עושים ופועלים. מה הקטע לתת קורבן אדם על האידאילים שלנו ? האם כל אחד מאיתנו מודע לעובדה שיש אפשרות כל רגע שכל מה שהוא בנה ילקח ממנו בשניות אחדות ? בשביל מה להקים בית ומשפחה במקום כזה מטורף ? פשוט אתמול דיברתי עם אמא שלי והיא בכתה את נשמתה ואין להאשים אותה כי אני די גרמתי לה לזה. הגעתי למצב שלא היה לי כוח וחשק לקום היום ללמוד. וחשבתי אולי שיש מקום שאלוהים מבחינתי קצת איבד כמה נקודות בימים אלו. אני יודע שניטשה קם והרג יום אחד את אלוהים אבל אפשר לעשות את זה קצת אחרת. אולי אמרתי לעצמי שאלוהים כבר בשלבים לשים קץ לעצמו. אולי גם הוא מיצה את עצמו יותר מדי והחליט לתת אוטונומיה לדברים להתנהל מעצמם בעולם ובכך העניק כוח לרוע ולעצבות להשתלט על מחוזותינו. ברור שאני ממשיך להתפלל להבין את דרכיו בעולם ואפילו ביתר שאת אבל זה נהפך לסוג של תפילה בין מסוכסכים (אולי כמו שאביב גפן שר על אלוהים כשבעצם הוא הולך ומדגיש כל הזמן שהוא לא קיים מבחינתו. אבל הוא לא שם לב שיש לו איזשהו שיחה איתו - שיחה של ריב, אבל שיחה). זהו. קשה לי בכלל לדבר על זה אבל המייל הזה הוא סוג של תראפיה. לפחות כך אני מקווה. בברכה ל"ימים של קיץ" (שיר של ברי...). (אי-מייל שנכתב לידידת לימודים בשעה של סערה נפשית)