שוחה בים השקט שהיה עתה רק שלה, היא הרגישה שוב את התנודות החמקמקות האלה של הגלים הנוגעים-לא-נוגעים בפניה. מוקפת כולה בכחול הזה, הרוגע, המתעתע, לא ידעה אם קר לה או חם, לא זכרה את אור השמש. צללה למעמקים. ידיה חותרות נגד זרם המים, ראשה סחרחר מעט מהלחץ. ומתוך השקט הזה שאפף אותה, השקט המיוחד של הים שלא דמה לשום שקט אחר, דימתה לשמוע את המנגינה ההיא. עולה וצפה מן המצולות, מבקיעה מן המעמקים, עוטפת את כולה בהזיה עמומה, ערפילית. ההזיה ההיא. המנגינה משכה אותה למטה ולעומק, מזכירה לה נשכחות, מציפה את שאולי רצתה לדחוק עמוק עמוק בתוך תהומותיה. ושוב עלתה בה, ברורה וחזקה כמו שלא היתה כל כך הרבה זמן, ההרגשה ההיא. היא נמשכה אל החורים השחורים ההם שנבעו בקרקעית הים, החורים שביום-יום כמו היתה עיוורת מלראות, החורים שכעת היו מוחשיים כל כך ועצומים, ומשכו אותה אל תוכם. היא ידעה את הצל הזה האורב במסתרים לחולשותיה, הלוטף אותה בתנודותיו המשתקות, העוצמתיות, הלופת את נשמתה עד שהיא נאלמת. היא ידעה את הקור המבחיל הכופת את מעמקיה, המושך אותה עמו מטה, מטה, אל המצולות והתהומות, אל השחור שאין ממנו חזרה, אל השחור שפעם פעם אחת הניחה לעצמה לשקוע בו ופעם נוספת לא תהיה. לא תהיה.