יו, בחיים לא שמחתי ככה לראות את האורות של פתח תקווה. העיר הקטנה הזאת, הצפופה, המוזנחת, עם התחנה המרכזית הקטנה והמלוכלכת, שהיא בכלל לא תחנה מרכזית אלא רחוב עם תחנות אוטובוס. העיר הזאת, שאחרי סיבוב קניות בחובבי ציון את יוצאת כשכולך אפופה עשן סיגריות וריח זיעה חמוץ באפך, סחוטה ומרוטה אחרי שהתחככת כל היום באנשים שאין דרך אחרת להגדיר אותם מלבד "עלובי החיים", ונָבַרת ביחד איתם בערמות בגדים ב-20 שקל, חיקויים זולים של האופנה האחרונה. ובחיי שגם לא היה נורא כל כך הפעם לעצור טרמפים, אפילו בלילה ואפילו שהיחידים שעוצרים הם גברים. ואפילו לשבת מכווצת כולי בטרמפ עם ההוא שלא הפסיק לתחקר, ולתרגל בראש את מה שאמרה ההיא בקורס קמ"י, איך לקפוץ ממכונית נוסעת במקרה חרום. אפילו זה לא היה נורא, כי פה אני בעלת הבית, אני שולטת במצב. עם האצבע אמנם (רישיון עדיין אין, נו מה לעשות), אבל שולטת. והו, כאילו שנים לא הייתי בבית. גם לא פחדתי כל כך הפעם לעבור בדרך החשוכה ההיא הביתה, לקוות שמעבר לפיתול לא יתחילו יריות, לנסות להתמקם בזווית הנכונה שבה הכדור לא יפגע בך. לדעת שאין כזאת זווית, הכל אפשרי, אבל הייתי כל כך מותשת הפעם והופ, האורות של היישוב כבר מנצנצים והגעתי הביתה והום סוויט הום. --- מונית שרות, מקווה שהוא לא איזה חאפר ושלא תבוא משטרה ויהיה בלאגן. למרות שהמונית ריקה, אני מתיישבת בספסל השני. שלא יהיו אי-הבנות. אין לי כוח לפצוח בשיחה. בנתב"ג עולה בחור, הייתי נותנת לו 25. "כמה ללוד" (נזכרת בברוריה, מחייכת לעצמי), "7.60". הבחור מתמרמר שבאוטובוס היה יוצא לו יותר זול, הוא עם כרטיסיית נוער, מתחת לגיל 18. נו, שיהיה. אני מתכווצת במקום ומרגישה בו ברגע שאני בטח נראית בת 13, לא חשוב כמה עיפרון שמתי בעיניים היום. --- "אז בנות, מה שלומכן? איך החופש בינתיים? תנוחו, תצברו כוחות, אתן צריכות הרבה לשנה הבאה (חיוך קטן). לא סתם בחרו אתכם מתוך עשרות רבות של בנות. אנחנו מצפים מכן לתת את כל כולכן, להשקיע את הנשמה מה שנקרא. כבר אמרנו לכן במבדקים שכאן זו עבודה מאוד מתישה ומאתגרת, אני לא בטוח שקלטתן עד כמה זה באמת שוחק, אנחנו מצפים מכם להשתלב... אני יודע... בהתחלה יש... פרפרים בבטן... צריך לתפוס... אומץ... לא רואים תוצאות מיד... אולי גם בכלל לא... אנשים כפויי טובה... אבל אתן.. לתת... להשקיע... אנחנו מצפים..." הקול שלו כמו מרחף סביבי, למרות שאני שומרת על חיוך-חמוד-ככל-האפשר ועל מבט מתעניין. אני מסתכלת מסביב על הקירות, יש תמונה של תינוק על לוח המודעות בין הפרופספקטים והפתקים. מחייכת. הכיתי שורש זעיר. --- במושב שאהיה בו שנה הבאה. הכל מת- זו המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש. בחיי שכל האזור הזה נראה כמו בכישוף שהמכשפה הטילה על הארמון של היפהפייה הנרדמת, לפני שהנסיך הגיע. בית הכנסת של המושב נראה כמו אלה שראיתי בפולין. חורבה מוזנחת עם שער ברזל חלוד, נראה שאיש לא נכנס לשם בעשור האחרון. 3 ילדות מגיעות, בת השרות מסבירה לי ששירן ומעין בכיתה ח' ונופר ב-ט'. בשמץ גאווה היא לוחשת לי שהן הבנות האיכותיות של המושב. הן מתיישבות עם בקבוקי הבירה שקנו, כמעט אי אפשר לראות אותן מתחת לכמויות המייק-אפ, הצללית, המסקרה והליפ-גלוס. הנמשים על הפנים שלי, שביום רגיל נראים לי חמודים למדי, כאילו בוערים. שירן מעלעלת בחוברת של המורדים, מעין רוצה גם לראות וזוכה בסינון עצבני "תשלטי בעצמך מותק". כשהן מבחינות סוף סוף בקיומי, הן רוצות לדעת עלי. "איזה מזל את?", שירן ומעין שואלות בלהיטות. "מזל בתולה". "אה, לא שווה", נאנחת מעין. "ידעת שמיה מהמורדים מזל שור?".לא, לא ידעתי. אח"כ הן שואלות איפה אני גרה, אני מגמגמת משהו על התנחלות. "מתנחלים זה אחלה", נופר אומרת ושואלת איפה בדיוק זה יוצא בארץ. --- בתחנה המרכזית ברמלה האוטובוס מגיע. אני צדה מישהו שנראה שעלבוקניק אותנטי, שואלת אם 433 עובר במשמר איילון. הבחור הצנום והחיוור כמו בוהה מעבר לי כשהוא עונה שכן. בשעלבים אני מרגישה שנכנסתי לדוֹסְנִילֵנד. לא יודעת למה, הרי גם אני באה מיישוב דתי. ובכל זאת זה זועק כאן מכל פינה, כאילו עולם אחר. מותחת את השרוולים, שהם גם ככה ¾, תוהה על מה דיברו כשאמרו ששרות-לאומי זו יציאה מהחממה. --- באוטובוס מרמלה לפתח תקווה, השמש כבר שוקעת. אני כמהה לשמוע קול מוכר ועליז, מתקשרת לחברה, היא אומרת שהיא בקושי שומעת (לשאלה "מה יש מסביבך?" בתגובה לרעשים, עניתי "אוטובוס") ולכן היא מדברת ברצף. "איך היה לך בשעלבים? מתיש? נו, לא נורא. תגידי, רוצה להחליף אותי מחר בקיטנה? זה די דחוף. אה, את עייפה. טוב, לא צריך. נדבר. ביי". שיחה הסתיימה, 50 שניות. אני מכניסה את הפלאפון לתיק והדמעות כבר זולגות לי ומוחות את שאריות האיפור כמו להזכיר לי מי אני באמת. אוף, הבטחתי לעצמי לבכות רק בבית. שיסתכלו עלי, מה אכפת. ונרדמת בתנוחה לא נוחה, חבל שאני לא יכולה להרים רגליים ולהתכרבל בעצמי כמו תמיד, ומכה בראש מהחלון מעירה אותי והנה כבר האורות של פתח-תקווה.