הכנרת סינוורה אותי סינוור של סוף היום.
מעבר להרי הגליל השמש נגמרה לאט לאט ובזוהר מפעים.
נהיה לי קר, אז לבשתי מכנסיים. לא טרחתי אפילו להיכנס לאוהל, היתה לי חצאית מעל וכל מה שהייתי צריכה זה להפעיל את הטריקים הידועים של איך להתלבש כשאת בת.
סוללת הפלאפון שלי עמדה להיגמר והחלטתי לנסות את מזלי אצל אחד הצפונים שבאו עם גנרטור. לקחתי איתי את המטען והפלאפון והלכתי לאזור של האוטובוסים. האבק נדבק לשערותיי הרטובות מהטבילה במימי הכנרת הזכה והריקה.
כשהתקרבתי יותר ויותר אל עבר האוטובוסים ראיתי שעליהם מודבקת תווית יפה של איזה פרוייקט של משרד החוץ והחינוך למען עליית נוער יהודי מכל העולם לישראל. טוב, יופי להם, שיבואו למה לא, יראו סופסוף מזה אגם אמיתי, חשבתי לי בציניות של אחרי ריב.
סוללת הפלאפון שלי כמעט נגמרה לא בגלל שלא הטענתי אותה כבר שבוע וחצי, אלא מפני שאמא שלי טחנה לי צעקות לאוזן במשך עשרים דקות תמימות וחסרות קליטה כמעט לחלוטין.
"מתי כבר תבואי הביתה הא? מה את חושבת? שאפשר להישאר באוהל חצי מתפרק על גדות הכנרת לנצח? תחזרי מיד, באוטובוס הראשון מצומת צמח מחר בבוקר! עם כל הציוד ובעיקר עם עצמך! מה את חושבת לך? בורחת ככה לפנות בוקר בלי ששמים לב עם כל הקופסאות שימורים של המזרח התיכון ... את שומעת? תגיבי כבר... הלו? אני לא שומעת אותך! את שומעת אותי?...".
עליתי על האוטובוס הראשון בשורה וניסיתי להיות נחמדה לנהג.
אחי מה שלומך? בסדר חמודהל'ה, את צריכה משו או משו כזה? אני יכולה להטעין את הסלולרי שלי אצלך באוטובוס, במילא אתה נשאר כאן כל הלילה בשביל הצפונים.
בשבילך מתוקה, הכל.
קראו לו חיים ויש לו אישה ושתי בנות שגרות בבית שאן. הוא בכלל רצה להיות שוטר, אבל הוא לא היה בכושר במיונים, אז הוא נהיה נהג אוטובוס. צריך לחיות ממשהו, לא?.
חיים, תודה רבה, באמת ואם תרצה אתה מוזמן לקפה אצלי ליד האוהל, הורוד הקטן הכי הכי בקצה של החוף אבל הכי בקצה , איפה שאין עוד אוהלים.
תודה חמודה. בכיף.
ירדתי מהאוטובוס עם הרבה מטען חשמלי ביד וקצת מאוד כוח להתקשר חזרה לאמא. אז לא התקשרתי.
רצתי לאורך החצי קילומטר המלא חלוקי נחל קטנים שנכנסו לי לכפכפים כל הזמן והחזרתי את המטען לאוהל. לבשתי גם טרינינג מעל החולצה הג'יפאית שלא החלפתי כבר יומיים ועשיתי בדיקת ציוד. אני חושבת שנגנבו לי שתי קופסאות שימורים של חומוס, אבל לא משנה. הכל היה במקום.
יצאתי החוצה לחפש אנשים.
לפני יומיים מצאתי חבורה של חבר'ה מגרעין דתי של לפני צבא שישבו במעגל סביב מדורה דועכת ופינג'אנים לרוב.
מה שמשך אותי אליהם היו הגלים הנישאים עם הרוח לעברי . קולות המפוחית החליל הדרבוקה והגיטרות מילאו בי הרגשה של בדידות ורצון לחזור למקום שאני הכי לא רוצה לחזור אליו.
לאט לאט ניגשתי אליהם, בלי שהם ראו אותי. השתופפתי על ברכיי ולחשתי לנגן הגיטרה שנראה פחות או יותר בגילי, אני יכולה לנגן, בבקשה.
זה מה שהכי חסר לי. הפריקה של העצב הבלתי ניתן לפירוק על ידי פריקת כל האנרגיה שיש לי על נגינה בגיטרה או אפילו על הפסנתר. ברגעים האלו, יצאו לי השירים הכי יפים שלי, למרות שזו רק דעתי כי אף אחד אחר, אפילו לא אבא, ראה אותם או שמע אותם.
הנער נעמד. נעים מאוד, הושיט את ידו אליי , עידו. התלבטתי אם להגיש את ידי בחזרה אך הגשתי לבסוף. גאולה, נעים מאוד. בעצם, תקרא לי גלי.
אחד מהיושבים החל לנגן " גאולה הו גאולה ..."
וכולם הצטרפו אליו.
עידו הגיש לי את הגיטרה. יש לך מפרט שאני יכולה לנגן ... קחי בכיף. והצטרפתי גם אני אל השירה הזו.
הם עזבו מוקדם בבוקר חזרה לקראוונים שלהם לא לפני שהחלפנו טלפונים וכתובות.
הלו? סומבדי?
נבהלתי. יצאתי מהאוהל וחיפשתי מסביבו את מקור הקול.
הלו? איי אם היר!
מבין עצי הדקל העבותים והגבוהים משהו, ניבטו אליי ידיים מנופפות באוויר. נדמה היה לי שבהן נמצאות הקופסאות החסרות.
אני לא ניגשת לשם, תבוא אתה לכאן.
הידיים עשו תנועה של " מה?! אני לא מבין?".
ניגשתי אל עבר הידיים.
מבין הצללים ניבט אליי בחור גבוה וחסון, עד כמה שזה נשמע דקאדנטי, בלונדיני ועדין מראה.
בוא הנה.
הוא התקרב אלי, יותר קרוב לימה מאשר לעצים הגבוהים.
חטפתי את הקופסאות מידיו והוא נבהל, הו הו וויט א מינוט...
חכה אתה רגע, לא אני, עניתי לו באנגלית המהוקצעת שלי שלא הייתה בשימוש כבר כמה חודשים.
זה שלי וזה אצלך. למה בדיוק?
מצאתי את זה ליד האוהל שלך, הורוד המזעזע הזה, אם תסלחי לי, וניסיתי לחפש מישהו שזה שייך לו. אז מצאתי. ביי.
רגע, חכה רגע. הייתי נואשת לקצת חברה, טיול של שבע שעות לבד ברחבי הגולן כבר שיגע אותי לחלוטין.
מי אתה? אני לורנס. מהאוטובוסים? לא בדיוק, מהולנד, אבל אם את מגדירה את זה מהאוטובוס, אז כן בסדר, אני הגעתי לכאן עם האוטובוס. אמר והצביע אל עבר האוטובוס של חיים הנהג מבית שאן.
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. מה אומרים למי שבא לבדוק עליה לארץ הדפוקה הזו. אל תבוא? אז שתקתי.
ואת??? שאל בתמיהה על שתיקתי שהיתה כה שונה מצעקותיי עליו לפני פחות מדקה.
אני גלי. למדתי מהטעות של לפני יומיים. בעצם, חשבתי רגע אחד אחרי זה, הוא בכלל לא יודע מי זה חמי רודנר, מה זה משנה... רגע, אולי חמי רודנר הופיע פעם בהולנד...
גלי. חזרתי בשנית, הפעם עם מבטא קצת יותר אנגלי.
יש לנו שעה חופשית עכשיו, בא לך לטייל קצת, תראי לי את המקום.
ישר הוא הבחין שאני מבינה עניין והוסיף, פשוט נראה לי שאת מכירה קצת את המקום את כל כך בטוחה לאן הולכים וכזה...
טוב. מה היה אכפת לי...
החלטתי לקחת אותו לבאר הישנה.
בדרך הוא סיפר לי שהוא גר מעל לתעלה. כל הבית שלו הוא גשר! גשר! אשכרה גשר...
החלו להופיע כוכבים ולורנס אמר, אני חייב ללכת להתפלל ערבית.
ערבית? איך הוא יודע מה זה בכלל. אין לו כיפה או משהו כזה, לא בדקתי אם הוא לובש ציצית, אבל לא נראה לי שהייתי מפספת אותה דרך הצווארון הגזור רחב רחב שלו.
גל גל, אני יכול לחזור אחר כך.
גל גל, איך קראת לי... התגלגלתי מצחוק.
מה מצחיק?
אם אני גל גל אז אתה לור לור...
אני יכול לפגוש אותך שוב? בבקשה?
הנהנתי בראשי. נחמד הלורנס הזה.
איך אני אדע איפה אתה? אני לא מכירה את כל הקבוצה שלך ואין לי מושג קלוש איפה תהיה ו...
אני אהיה ליד האוטובוס הראשון עוד איזה כמה דקות. בעצם, אני צריך להיות בארוחת ערב הקבוצתית, אני תורן הערב.
תורן הערב? מה זה קיבוץ? ושוב התחלתי לצחוק. אך הפעם זה היה צחוק של פלאש-בק.
אני ואבא יושבים בחדר האוכל וסבתא קוראת לי גליל'ה. איזה יופי שבאתם, למה אביבה לא באה?. ואבא עונה, היא לא היתה מספיקה לחזור למשמרת לילה, אז היא נשארה בבית. אנחנו הולכים בשבילי הקיבוץ המוריק לאחר הגשמים הראשונים שגם הותירו אחריהם פטריות יפות כל כך. אני ניגשת לעץ האלון העתיק, עוד מימי התורכים כך מספר מזכיר הקיבוץ, ורואה מתחת לאחד מענפיו פטריות רבות ויפות. ואני בת 3, אולי כבר בת ארבע ולמרות הארוחה הדשנה של חדר האוכל, אני עדיין רעבה. מושיטה את ידי אל עבר פטרייה קטנה בצורת מטרייה, קוטפת אותה ו... גלי! לא מתוקה שלי. אמא... למה את כועסת? זה מסוכן גלינקה שלי.
נזכרתי בזמנים הטובים עם אמא, בימים שהיא הייתה עדיין ספונטנית... אז צחקתי.
מה כל כך מצחיק אותך? יודעת מה, אולי תצטרפי אלינו, אני בטוח שהחבר'ה ישמחו לפגוש מישהו כמוך. ואת המילה חבר'ה, אמר בעברית מקורטעת.
חזרתי אל האוהל לאחר שסירבתי בנימוס.
הכנרת נצבעה כבר בשחור ונצנצה עם נצנוץ הכוכבים ואורותיה הצבעוניים של טבריה. תפסתי לי פינה מאחורי הדקלים והתפלתי ערבית ולא שכחתי להוסיף יעלה ויבוא.
מחר מתחילים סליחות. בבית כנסת שמול ביתי יחלו תוקעים בשופרות המזעזים כל לב שומע וגם את זה שנדמה ששומע רק לאמא, אולי בגלל שכולם עושים את זה. חוץ ממני.
צריך לאכול, אמרה לי בטני ברחש המוכר כל כך של הימים האחרונים. לא נשארו לי עוד הרבה מצרכים. מחר בבוקר אלך לקנות משהו במושבה סמוכה. השארתי לי תזכורת בפלא-פון.
היי בת גלים, שמעתי שיש כזה ישוב, אז...
לורנס בא ממולי, ההולכת חזרה אל האוהל להכין אוכל. בידו מגש עטוף בנייר כסף.
לור לור, מה זה? מה את חושבת שזה? שאל במסתוריות. לא יודעת , אבל זה מריח טוב.
את רוצה? כן. אז בואי לקחת את זה.... ורץ במהירות מסביבי ואל בנייני הבטון הנטושים ונכנס לאחד מהם. לורנס? איפה אתה תה תה תה... , ענה לי ההד בבניין הנוטה ליפול. איי אם היר היר היר היר...
לורנס, זה לא מצחיק חשוך כאן, איפה אתה? אני כאן לחש והקפיץ אותי גבוה גבוה עד שכמעט נגעתי בתקרה המתפוררת. נפלנו אל הרצפה המאובקת והיודעת ימים ולילות של מטיילים חסרי אוהלים.
תסתכל עלי איך אני נראית, יותר מסריחה ממה שהייתי לפני זה... הוא הסיט את שיערי שיצא מזמן, במהלך הריצה המוטרפת, מתוך הגומיה המדובללת שבה היה נתון, אל מאחורי אוזניי ואמר בפשטות גמורה ומובכת, את דווקא נראית די טוב יחסית לאחת שנמצאת כאן כבר כמעט שבועיים.
זה החמיא לי, מאוד. הוא הניח בעדינות על ברכיי את המגשית החמה ופתח את המכסה וגילה לי כל טוב של אוכל מבושל וחסר סודיום גלוטומט. אוכל אמיתי לא מאבקה. והגיש לי מזלג לא לפני שפתח בקבוק קולה ואמר בעברית של הגולה לחיים.
האוכל היה ממש טעים והזכיר לי להתקשר מאוחר יותר אל אמא.
לאחר שסיימתי לאכול כמעט בלי להוציא הגה מהפה הוא לקח את ידי בעדינות ועזר לי לקום ואמר: עכשיו אני בוחר לאן ללכת והוביל אותי אל החורשה של עצי האקליפטוס שליד הביתנים של המושבה, אבל מספיק רחוק משם.
הוא התרחק יותר ויותר אל מעבה החורשה ואמר בואי אחרי... לא היססתי לרגע.
כשעצר, הבחנתי בשמיכת פיקניק. מה דעתך? שאל בחשש. זה מאוד יפה עניתי.
הוא התיישב באיטיות על השמיכה וקרא לי לבוא גם. התיישבי במרחק מסוים ממנו ונשענתי על גדם של עץ.
מבין הענפים הסבוכים התגלה לי ירח דקיק של ראש חודש הרחמים והסליחות.
גלי, למה כל כך רחוק? שאל כמו נעלב. ככה טוב לי עכשיו. אם זה טוב לך אז זה גם טוב לי פסק בהחלטיות. איך ידעת להגיע לכאן, הגעתם רק לפני כמה שעות ו... לא. הפסיק אותי. הייתי כאן גם בשנה שעברה.
אז הוא לא חדש כאן חשבתי, איבדתי את יתרון הביתיות. ואולי מתוך טלפתיה אמר במהירות, אבל את מכירה יותר דברים כאן ממני, בשנה שעברה רק שחיתי כל הזמן, היה חם אפילו יותר מהיום.
חזרתי לשלוותי. דיברנו אולי שעות. כבר לא זוכרת על מה ומה היו המסקנות שלנו לגבי מה שדיברנו, אבל הרגשתי לידו בטוחה מאוד. לא בטוחה מדי, אבל התקרבתי אליו וישבתי יותר קרוב אליו, קצת נשענתי עליו אפילו.
בשלב כלשהוא כנראה שנרדמתי על כתפו והוא עורר אותי ונבהלתי ונפלטה צרחה מגרוני. אני כבר לא זוכרת מה צעקתי, אבל זה היה ממש בקול.
פנסים סינוורו אותי. מאיפה הם הגיעו. הייתי עדין בהלם של ההתעוררות ששמעתי צעקות, תעזוב אותה יא... שני גברים עם מקלות בידיהם התקרבו בריצה ופנסיהם האירו בזיג זג על העצים ועל העלים שמתחתם.
תעזוב אותה יא בן.... אני אפרק לך ת'עצמות ומהר עטו עליו ואותי הזיזו, כדי שלא אחטוף מכות.
התחלתי לבכות, הוא לא עשה לי כלום הוא לא עשה לי כלום... והוא בכה, לא עשיתי לה נוסינג איים סוור איט נוסינג...
אחד המקלות נשמט על הרצפה, חטפתי אותו במהירות והכיתי על גבו של אחד מהגברים, הוא לא עשה כלום באמת תעזבו אותו.
ובלי שום אזהרה מוקדמת שאכן יקרה כך, הם עזבו אותו, אפילו עזרו לו לקום.
הוא לא עשה לי כלום, באמת, ישבתי כאן איתו בהסכמה הוא לא עשה לי כלום הפצרתי בהם שוב למרות של היתה סיבה לכך כי הם התחילו במסכת התנצלויות.
לורנס ניגב את פניו מטללי הלילה שעל האדמה מכוסת העלים שאליה נהדף.
אתה בסדר? כן, ענה והתנשף.
הגברים עם הפנסים התנצלו שנית והלכו מהר מהר, אולי כדי שלא נזמין משטרה.
בואי נלך לאן שהוא.
הלילה החל לרדת והבוקר החל מכסה את הכנרת במסך זהב נע.
נכנסנו לאוהל שלי ושתינו מים בשתיקה.
אני הולך לשחות, אמר ויצא מהאוהל. אני גם באה. פשטתי את הטרינינג בדרך והפלאפון בתוכו ואת סנדלי השורש השארתי על שפת הכנרת החמימה והמלטפת.
הוא לקח את ידי לאחר שהסיר במהירות את החולצה הגזורה והוביל אותי אל תוך המים.
הבטתי בו ולא ידעתי שלא אראה אותו שוב, ככה, לעולם.
כשהכניס את ראשו למים נכנס גם ראשי ואני חשבתי על אלוהי נשמה...
ידי נעזבה ממנו והוא החל מתקדם בשחיה אל עומק המים ניסיתי להשיגו בשחיה מאומצת, אך הייתי עיפה מידי לשחייה מהירה. הוצאתי את ראשי והשארתיו אל מעל למים וחיפשתי אותו. ראיתי שהוא צולל וצעקתי לו, חכה לי, אני באה. איזו טיפשה אני, אמרתי את זה בעברית.
בצהרים מצאה ספינת דייגים קטנה את גופתו צפה על מימיה השלווים של הכנרת.
תגובות