" כשאדם נכנס בעבודת ה' אזי הדרך- שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל ליכנס לעבודת ה', ובאמת כל ההתרחקות היא רק כולו התקרבות וצריך התחזקות גדול מאוד מאוד לבלי ליפול בדעתו... " ליקוטי מוהר"ן, תורה מח'. *** היא הגיעה מדרום אפריקה. היה לה את הצבע הבלונדיני האופייני לקרוגר פארק. אחרי שנים עם מיכאלה, שהגיעה מהודו בכלל, שהיו כל כך נפלאות, קשים היו לי הימים בלעדיה. כל יום דמה למישנהו. כל ארוחה טעמה היה ככל הארוחות שקדמו לה ועוד יבואו אחריה. כל משחק עם איציק משעמם כמו כל משחק אחר היה באותם ימים של חוסר במיכאלה. הבדידות הורגת ואני חושב שבהחלט הייתי בדרך לשם. כבר לא הייתה לי הבלורית המפוארת שלי וזנב עם שפיץ בקצה והציפורניים שלי גדלו פרא כי כבר לא רצתי ברחבי המתחם, אפילו לא התגרדתי על העצים ואפילו לא על הדשא הירוק והרענן שלו רק חידד את אומללותי. איציק סיפר לי שכתבו עליי בעיתון:" האריה הנדיר, ישראל, הצאצא הראשון בארץ לזוג האריות מגן החיות התנכ"י, נמצא בדיכאון עמוק לאחר ששותפתו לכלוב, מיכאלה ההודית, טבעה בבריכת המים שבמתחם. וטרינרי גן החיות אובדי עצות ושוקלים להעבירו אל הספארי ברמת גן". ובימים שלאחר שמיעת הבשורה הפוטנציאלית הזו, הייתי עוד יותר מצוברח!. לקחת אותי מביתי, ממקום הולדתי מכל החברים שלי? הדרור סטאפן שהגיע בכלל מאירופה והחליט לנצל את האוכל שניתן לציפורים בגן חיות ונשאר לנצח, הטווס שמוליק ההיפראקטיבי שאהב מאוד לנקר נעליים של ילדים קטנים שהציצו מקרונות הרכבת ולא לשכוח את מישל הקנגורואית המתוקה שנולדה לפני קצת פחות משנה ושמונה ירחים והיא כבר למדה את שפת אימי. והבלונדינית הגיעה אליי כמו נחתה משמיים. ביום בהיר אחד דלת הברזל הקטנה נפתחה והיא נכנסה בעדה, הסתובבה מסביב לעץ העבה חפרה ברגלה השמאלית קצת באדמה שמתחתיו והתיישבה במלכותיות. אורו עיני כמו אז, כמו עם מיכאלה שלי, לפני שזה קרה. הבלונדינית עצמה עיניה והשתזפה בשמש הירושלמית הקדושה והמקדשת והתמסרה לציוצי סטאפן שניסה לבדוק אם היא כבר מבינה את שפת חיות הארץ המובטחת. מאותו רגע חזרה רעמתי לפרוח, החלטתי שאני קם סופסוף מההישענות הבלתי נפסקת שלי על הזכוכית העבה שליד פתח ההאכלה וחוזר לחיי העולם הזה. *** "... וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת ה' איזה דבר שבקדושה, אין מניחין אותו ונדמה לו כאילו אין השם ייתברך מסתכל עלוי כלל, ואין רוצה כלל בעבודתו..." ליקוטי מוהר"ן, תורה מח'. *** ימים, ימים היא לא הנידה עפעף קטן אפילו כשעברתי לידה. שלא נדבר על התייסות מלבד שאגה קטנה ומרתיעה של לביאה בעלת נסיון חיים. וכל מה שאני רציתי זה לשאול אותה איך היא הגיעה לכאן, ומאיפה, ואיך זה שם בחוץ, אם יש כזה דבר בכלל, ואם היא חושבת שאיציק נחמד? והיא, כלום. נאדה. ניינטה. נוסינג. גורנישט. ולא הבנתי כלום, מה אני עושה לא נכון, איך אני יכול לטעות בכלל , אצל מיכאלה זה היה פשוט ויפה וקל וחלק. אולי חלק מדי בסוף... וייללתי כמו מטורף מפני הייאוש והאכזבה והחוסר כלום שבי כי אחרת היא הייתה מגיבה אליי בלבביות כמו אל הוטרינרים שבאו לבקר מרמת גן. לילה אחד איציק נכנס לכלוב בעורמה כזו שישר הבנתי שמשהו כאן לא בסדר. לחשתי לבלונדינית: היי, קאישה, מה קורה כאן? תעזרי לי בבקשה, הם רוצים לקחת אותי, תעזרי לי בבקשההההההה. התעוררתי במרפאה של הגן חיות ליד מולי, השימפנזה שילדה תאומים לפני שבוע והשאירו אותה להתאוששות. מולי, שאלתי אותה לאחר שסמי ההרדמה איפשרו לי להזיז את מיתרי הקול, מה קורה כאן? אני חולה, אני עומד למות? אני עומד למות נכון? נכון נכון?. מולי ניסתה להרגיעני ואני רק חשבתי על קאישה, היפה הזו שנחמדה לכולם חוץ ממני ולא רציתי יותר כלום. רציתי להיות עם מיכאלה, שם, בגן עדן של כל החיות במדור האריות. לא היה בי שום דבר טוב. הייתי אפס מאופס, חסר כל חן, יופי, חוכמה, מנהיגות וצלם אריה באשר הוא אריה. *** " אבי שבשמיים, אב החסד אב הרחמים באמת החומל דלים... למדני מה לדבר לפניך, הורני מה שאומר לפניך... חמול נא על עלוב נפש כמוני על חסר דעה חסר לב כמוני, על חלוש כח כמוני. אשר הטוב שבי הוא כבוש כמו בבית-הסוהר ממש ובגלות גדולה ומרה וכמה אלפי אלפים מחיצות וחומות ברזל.. ואיני יכול עשות שום תנועה שיהיה ראוי." ליקוטי תפילות, י"ז. *** חזרתי לכלוב, מדוכא, מושפל, עייף וחסר רצון לעשות כל פעולה למלבד רביצה בחזרה והישעות על הזכוכית שליד פתח ההאכלה. מה לא ניסיתי. ניסיתי לדבר איתה. להתעניין בה.לרקוד לפניה. להצחיק אותה. ללקק לה את הגב כשיצאה מהאגם הקטן והמקולל. אפילו שרתי לה את השיר שמיכאלה אהבה: האריה והממוטה, הגמל והשיבוטה וגם ההיפופוטם... וכלום. היא בשלה. לא מגיבה אליי בגרוש. כבר יצאה נפשי אל מיכאלה שלי יקרה שלי חמודה שלי שגרמה לי להיות כל מה שאי פעם רציתי ועכשיו אני כבר לא. לא דיברתי עם אריה מאז המקרה ההוא, אני מתגעגע לשירה בציבור, לליקוקים באוזן, לרחצה הלילית ביחד, לשינה המכורבלת מתחת לעץ העבה, למשחקים המשעשעים עם איציק , לשיחות על חוצלארץ עם סטאפן שחדל מלעניין אותי כבר. *** " וצריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', לבלי הניח את מקומו, דהינו מקצת עבודתו שהתחיל, אף אם יעבור עליו דבר מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד כשתתחיל קצת בעבודת ה', כי צריך עקשנות גדול מאוד להיות חזק ואמיץ, לאחז עצמו, לעמוד על עמדו, אף אם מפילין אותו, חס ושלום, בכל פעם." ליקוטי מוהר"ן, תורה מח'. *** ויהי ביום גשם דוקרני של אביב וילדה קטנה עם קרטיב לימון שנזל לה על כל החולצה דפקה על החלון שלי וצעקה לאמא לה, מה? זה לא אריה, זה . זה סמרטוט!!! ואז הבנתי. *** "ועתה, עזרני נא, חזקני נא... שאזכה ברחמיך וחסדיך האמיתיים להזכיר את עצמי היטב היטב היכן אני להיכן נשלכתי להיכן נתרחקתי ממך עד הנה. היאמן כי יסופר, שטוב אמיתי כזה המושרש בי יהיה מושלך במקום אפל וחשוך כזה במקומות פגומים כאלה במקומות נמוכים ורחוקים מן הקדושה כאלה במקומות שאינם ראווים להיקרא בשם מקום כלל" ליקוטי תפילות, י"ז. *** קאישה ניגשה אליי, אל ליד החלון והביטה בי, המסמורטט שהחל להתפכח. שאלתי אותה: מה? צבע הסמרטוט לא נאה לך גבירתי היפיפיה? והיא צחקה. לא ידעתי שאתה מצחיק, אמרה בביישנות של נסיכות. אני לא יותר מצחיק מליצני החצר שלך, זה בטוח. והיא צחקה בשנית... *** " ואל יניח עצמו לפול לגמרי, חס ושלום, כי כל אלו הנפילות והירידות והבילבולים וכיוצא בזה צריכים בהכרח לעבור בהם קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה." ליקוטי מוהר"ן, תורה מח'.