טעם, ראיה.

-------------

סבתא מתרכזת כולה בצלחת שלפניה. היא חותכת, מפרידה, טועמת, נוגסת, כל כולה שקועה בתוכן הצלחת.

רוחי, היושבת מולי, מסמנת לי להעביר לסבתא סלט תירס. אני מקרבת את קערת הסלט, נוגעת בכתפה של סבתא, מעירה את תשומת ליבה. סבתא מהנהנת.

בעזרת הכף אני מערה כמויות קטנות של סלט לצלחת של סבתא עד שהיא מסמנת לי בתנועת יד שזהו, מחזקת את התנועה בדיבור "די, מספיק", ומרחיקה את כף ידי, האוחזת עדיין בכף, מצלחתה.

מסביב לשולחן השבת – המולה, כמו תמיד. שבעה מתוך עשרת ילדיהם של רוחי ויהודה בבית השבת, בנוסף - המשפחה שלי – בסך הכל חמישה עשר בני אדם. שקט – יהיה בלתי טבעי, כמעט מפחיד. אבל סבתא מנותקת מן ההמולה. אוכלת בשתיקה, בהתרכזות. פעם – היתה גם היא תורמת את חלקה (צנוע אמנם), בשיחה צדדית עם הנכד שהיה יושב לצידה. היום כבר לא. היום ניהול שיחה דורש יותר מדי מאמץ של שני הצדדים, מכדי לנסות לשלב אותו באכילה. סבתא נסוגה, מפצה על היעדר השיחה בריכוז גבוה יותר באוכל, בטעם.

("השמנתי", היא אומרת לי בעצב בכל ביקור שלי אצלה, בבית האבות. מסתכלת בראי, כמחפשת את גזרתה הדקה שנעלמה, פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים---)

ובכל זאת, מדי פעם, סבתא מרימה את עיניה, מסתכלת מסביב, שואלת משהו, מעירה הערה ("איפה קנית הסלט?" "מי בישל את הצ´ונט?"), מישהו מגיב:. תשובה קצרה, בקול רם, ברור, ההברות מופרדות אחת לאחת. לא ממש שיחה, יותר העברת מידע , ומיד אחר כך – שוב שתיקה.

ולפעמים, סבתא מרימה את מבטה וסוקרת את השולחן כולו מקצה אל קצה. מקצה אחד של השולחן סבתא מצליחה לראות את תכולתה של צלחת בקצה השני:

"יהודה לא קיבל עוף!" היא מאשימה את רוחי.

"יש עוד הרבה!" עונה רוחי, מעבירה רבע עוף מהצלחת המרכזית לצלחת של סבתא.

סבתא דוחה במרץ את ידה של רוחי: "לא, לא! תני ליהודה!"

רוחי מתעלמת. העוף מסיים את דרכו בצלחת של סבתא, שם הוא מוגלה מיד לקצה הצלחת. סבתא לא תיגע בו. (בעוד מספר דקות תרים שוב את עיניה ותשאל על יהודה, על העוף. אין תשובה שתוכל לספק אותה. בעוף שבצלחתה, העוף שנעשק מיהודה! היא לא תיגע).

נראה כאילו הראיה מתפתחת בכדי להוות איזשהו פיצוי על השמיעה המידרדרת. העיתון נקרא עכשיו בקפדנות רבה יותר מאי פעם, ממלא גם את מקומה של הטלויזיה. הבגדים שלנו – זוכים לתשומת לב רבה יותר, בכל ביקור אצל סבתא נסקרת התלבושת מכף רגל ועד ראש. סבתא שואלת, מתעניינת, משווה:

"לשריתל´ה יש גם נעליים, כמו שלך"

"כמו שלי?"

"כן, רק הצבע אחר".

"יפות?"

"קנתה ברעננה. יפות, כן".

(ברגילה הראשונה של ראובן, נסע עם אמא לבקר את סבתא. "עם מדים" – ביקשה אמא. קיוותה שסבתא תשמח, תהיה גאה. כשחזרו סיפר, מוטרד, על העניין הרב שהביעה סבתא בנעלי הצבא שלו. נראו לה גדולות, מגושמות לא נוחות. לא הבינה: איך הוא מסתדר? הרי הוא תמיד הולך יחף, או בסנדלים –

"למה את חושבת שזה כל כך הפריע לה?" שאל את אמא.

"סבתא מתעניינת בנעליים," ענתה אמא "תמיד אהבה להסתכל בחלונות ראווה של חנויות נעליים, והיא רגילה לראות אותך עם סנדלים – "

"את חושבת שזה בגלל שזה דומה – את יודעת, שזה מזכיר לה את נעלי הצבא של --- "

אמא משכה בכתפיה.

באמת, מי יודע?)

דיבור, שמיעה

---------------

אני נוסעת לבקר את סבתא. מחפשת אותה, היא לא בחדר.

בסוף מוצאת אותה בחדר האוכל, שם היא יושבת, עם שאר דיירות הבית, מול קבוצה של ילדות קטנות. הילדות שרות שירי חנוכה, מוחאות כפיים בקצב קבוע, מונוטוני. בקצה הקבוצה אני מזהה בחורה מבוגרת יותר – מורה? מדריכה? – מלווה אותן באקורדיון.

סבתא קולטת אותי נכנסת לחדר, וקמה מיד, מושיטה לי יד ומושכת אותי אל מחוץ לחדר.

(אני יודעת, היא לא רוצה שאראה אותה ככה, יושבת שם, בין כל שאר הזקנות הבוהות בקבוצת הילדות האלו שבאו – איך הן קוראות לזה? - בטח "לעשות חסד" או אולי "להתנדב")

אנחנו יוצאות החוצה לטייל. משלבות את ידינו זו בזו, פוסעות לאט לאט, צעד אחר צעד, מפלסות את דרכנו בין עשרות ילדים שמתרוצצים ברחוב, רצים, חוצים את הכבישים בדהרה פרועה, בהתעלמות מוחלטת ממכוניות, אוטובוסים, נהגים עצבניים, זקנות המטיילות ברחוב.

"את זוכרת" שואלת אותי סבתא "שהיית באה אלי בחופש? הייתי באה לרבי עקיבא לקחת אותך מהאוטובוס?"

אני זוכרת, סבתא. אני זוכרת. היית מגיעה לתחנה, עוזרת לי לשאת את התיק הגדול, מרגיעה את פחדי מפני הכלבים המשוטטים ברחובות, מובילה אותי בצעד בטוח בין רחובות העיר הזרה, מפלסת את דרכנו בין מעברי חציה ומכוניות זרים לי לא פחות, עד לביתך.

סבתא שוב מספרת לי איך בחתונה של תהלה איחלו לה שתזכה לחתן את כל הנכדים. 

"אז אמרתי, חס וחלילה, מה אני צריכה לחיות כל כך הרבה, תגידי לי, מה אני צריכה? המקום שלי לא כאן. אני כבר צריכה להיות בהר המנוחות... מה יש לי לעשות כאן?"

אני מכירה את השאלה הזאת. לא משנה מה אומר, אני יודעת: אף תשובה אינה נכונה.

(אני נזכרת בפעם האחרונה בה ביקרתי את סבתא לפני –

לפני שנפלה, לפני הניתוח, לפני המעבר מהדירה שלה לבית אבות.

הייתי אז שבוע לפני הטיסה לפולין. הנכדה הראשונה שטסה! באתי "לדבר עם סבתא". לשמוע, להקשיב, לכתוב: כתבתי שמות לטקסי הקראת שמות, כתבתי מקומות, כתבתי מספרים:

סבתא זכרה שבאושויץ היתה בלאגר A, צריף 12 או 20. לא הבנתי איך אפשר להתבלבל. אפשר לזכור, אפשר לשכוח, אבל לזכור "12 או 20"?

מהמדריך ביקשתי מראש להגיע למקום. הוא הזהיר אותי שהצריף, כמו רוב הצריפים, מן הסתם כבר לא קיים, ואם קיים – בטח נעול, אבל הלכנו לשם. בפתח המחנה היתה תלויה מפה. חיפשנו בה את הצריף, ומצאנו: צריף 12/20. בתחתית המפה מצורף הסבר: במאי 1944 שונה המספור של הצריפים. במאי 1944 הגיעה סבתא שלי לאושויץ...

מצאנו את הצריף, קיים, פתוח. נכנסנו. שמעתי את מאיר המדריך מסביר לכולם: "זה הצריף של סבתא של רויטל – " הסתובבתי, התרחקתי קצת מכולם, נגעתי בקירות, בדרגשים.

שתי דקות, ויצאנו. היה עוד הרבה מה להספיק באותו היום.

את התמונות שצילמתי שם – אמא לא הראתה לסבתא.

"לא יודעת מה זה יעשה לה" מלמלה.

גם אני לא. איך אפשר לדעת?)

הקשבה, הבנה

----------------

הרבה שאלות יש לי לשאול את סבתא. הרבה דברים לא מספיק ברורים לי, לא מובנים.

פעם, לפני פולין, שאלתי. ישבנו, סבתא סיפרה, אני הקשבתי.

("אומרים שדור שלישי מתעניינים בשואה" קבעה סבתא, מנסה להסביר לעצמה, לי את התענינותי הניכרת, מתעלמת מהעובדה שלדור השני – הבנות שלה – שנים רבות כמעט ולא סיפרה דבר. לא רצתה לספר.

כזאת היא סבתא: מתרגלת, מסתגלת. מכניסה את העבר לקופסאות סגורות, מניחה בצד וחיה את העכשיו. שנים ארוכות הרחיקה מעצמה את זכרונותיה. עסוקה היתה בגידול משפחתה.

בשנים האחרונות נראה היה שהקופסאות מתחילות להיפתח, פתאום היה חשוב לסבתא לדבר, לספר, שלפה מתוך קופסה אחת את החיים בכפר, את המשפחה, בית הכנסת, השכנים. מתוך קופסה אחרת: השנים ההן, המחנות, מצעד המוות.

אך כשהיה עליה לעבור לבית האבות שוב נמצאו לה לפתע קופסאות חדשות,לארוז בתוכן עשרים שנה, ולהתחיל מחדש.

קשה, קשה היה המעבר.אבל היום, כשאני מבקרת את סבתא, היא מספרת לי על שכנותיה לחדר, מכירה את בני משפחותיהן, מציגה אותי בגאווה לאחיות...  מראה לי על קירות הסלון המשותף את עבודות האמנות שעשתה: עבודות הדבקה, פיאטים וסריגות ששמה חתום בתחתיתן)

היום כבר קשה לשאול. שיחות מתנהלות באיטיות, בשאלות קצרות, ברורות, בקול רם, איטי. אי אפשר לשאול פתאום "איך הרגשת?" "מה חשבת?".

ובכלל, אני לא יודעת כמה סבתא זוכרת – עברו כל כך הרבה שנים... ואולי לא כדאי להזכיר.

אבל השאלות ישנן. מתרוצצות בי יום ולילה, וככל שהשנים עוברות הן גדלות ובוערות יותר

איך שרדה? איך מאבדים שני הורים, תשעה אחים, גיס, שני אחיינים וממשיכים לחיות? איך מתחילים חיים חדשים לגמרי לבד? בלי אף אחד? איך מקבלים החלטות?

איך החליטה לעלות לארץ ישראל? מה היה לה, בת למשפחה חסידית פנאטית, כפרית, שאך בקושי שמעה על הציונות לפני המלחמה, לחפש בפלשתינה הרחוקה, הזרה?

איך המשיכה להאמין – הרי העולם שהיה נהרס ולא היה עוד. דבר לא נותר! הכל נמחק. איך שרדה האמונה?

 לאחר השחרור חזרה סבתא לכפר שלה. איש מיהודי המקום לא שב לשם. בתי היהודים היו פרוצים, ריקים. בחצר בית הכנסת העשב גדל פרא. סביב סביב היו מפוזרים דפי הסידורים וספרי הקודש המוזנחים. לא היתה עוד משפחה, לא היתה עוד קהילה. היה על סבתא לבנות לה עולם חדש, לגמרי לבד. איפה מצאה את הכוחות ואיך ידעה למשות מתוך העולם שנחרב את הדת, את האמונה, ולהמשיך הלאה, לעולם החדש, הבודד?

שמעתי מסבתא את קורותיה, גם קראתי אותם בראיון שנערך ותועד ע"י יד ושם. לעיתים נראה לי שעם כל ידע נוסף, הולכת ופוחתת ההבנה.

(ביום השואה, כשהייתי בת 14 הלכתי עם אמא וסבתא ליד ושם, לטקס הקראת שמות. יד ושם ביום השואה – הומה אדם, גדוש, מלא. בכניסה עמדו דוכנים למכירת ספרים בההוצאת יד ושם. סבתא התקרבה אל אחד מהם, התעניינה.

"זו אנציקלופדיה של השואה" הסביר המוכר, להוט לעזור.

"בשביל מה אני צריכה אנציקלופדיה של השואה?" שאלה סבתא.

המוכר שקע מיד בים של הסברים על חשיבות המפעל לטובת הדורות הבאים.

סבתא לא הקשיבה.

"אני לא צריכה אנציקלופדיה של השואה" מלמלה שוב. "השואה זה אני").