מבין חורבות הבית בו הסתתרה הביטה יהושבע אל ההר שמולה.

ההר בער. היא צפתה במחזה בזוועה, בחוסר אמון, עיניה צרבו מהאש, דמעות זלגו מהן, דמעות שסימנו נתיבים זוהרים על לחייה שמזה חודשים לא באו במגע עם מים.

קול רחש נשמע מאחוריה. היא פנתה לאחור, פניה חדה, מבוהלת. מאחוריה עמד אדם זקן. הוא היה רזה וכפוף, שערו וזקנו צמחו פרע לכל הכיוונים. מן הסתם היה צבעם לבן מתחת לשכבות הלכלוך. נראה היה שעיניו בורקות, אך יתכן שהאש מההר שמולם היא זו שהשתקפה בעיניו.

"את חושבת שזה הסוף?" הוא גחן כלפי יהושבע, קולו חורק וצורמני. "את חושבת שזה הסוף", קבע. "אבל אני יודע – אני יודע – " הוא התקרב עוד אל יהושבע שהתכווצה בפינתה, מנסה לנתק את עיניה מעיניו, שהברק בהן הלך והתחזק. "זאת ההתחלה עכשיו, את מבינה? התחלה של תקופה חדשה – דברי ימי העם שלנו מעתה ואילך – לא ידמו לשום דבר ששמעת או הכרת אי פעם! אנחנו נגלה מפה. אנחנו ננדוד. אנחנו נהיה עם בלי ארץ – לארץ לא נוכל לחזור, וגם להפסיק להיות עם לא נוכל! נהיה עם מקולל! נרדף! עם בלי ארץ!" קולו של הזקן הלך וגבה, עד שהפך לצרחה צורמנית, ולבסוף נקטע במין חירחור משונה. יהושבע ניצלה את ההפסקה הרגעית בדבריו. היא הקיפה את הזקן בזחילה, ומיהרה לברוח מהמקום.

היא רצה ברחובות השוממים, החרבים, דמעות זלגו מעיניה כל העת. נשמתה הלכה וקצרה. היא נעצרה ליד חורבה שהציתה בה זכרון מעומעם: כאן, לפני כחודש ימים, התחבאה עם מרים. היא נכנסה לחורבה, טיפסה ועלתה למה שהיה פעם עליית הגג של הבית. היא קרסה בפינת הגג, ומשם שבה וצפתה בהר. שוב לא ניתן היה לזהות את צורת הבית שעמד עליו. הבית הלך וכלה בלהבות מול עיניה.

*

במשך כל אותו היום נשארה יהושבע על מקומה,כורעת-שוכבת מכווצת כולה, עיניה מכוונות כל העת אל ההר. מנסה היתה להיזכר ברצף המאורעות של השנה האחרונה, מאורעות שהלכו ונהיו קשים יותר, מחרידים יותר, והגיעו אל סיומם הנורא ברגעים אלה מול עיניה.

היא זכרה במעומעם את תחילת המצור.

"ימים קשים באים עלינו עתה", הסביר לה אביה. "אך אל לך לדאוג. הבבלים יובסו בסופו של דבר. עלינו להחזיק מעמד. יבואו עלינו ימי רעב, אך אנחנו נתגבר! לא לנצח ישארו פה הבבלים". ובאמת – בתחילה לא היה קשה כל כך לשאת את הימים הקשים שבאו. מאז ומתמיד השתייכה משפחתה  לדלת העם. הרעב – היה בן לוויה מוכר. כעת הפך להיות תכוף יותר, אך יהושבע לא דאגה: היא ידעה, שזהו מצב זמני. הבבלים יובסו בסופו של דבר. כך אמרו כולם.

אלא שהימים הקשים הלכו ונמשכו. הרעב היה קשה יותר מאי פעם. אביה הלך וכחש, הלך והזדקן, האור בעיניו כבה. שוב לא דיברו על הבבלים, או על הניצחון. המשפטים הבודדים שהחליפו ביניהם נגעו רק למזון: איפה וכיצד ניתן להשיגו.

והשגת מזון נהיתה קשה ומסובכת יותר ויותר. אביה היה יוצא, וחוזר אחת לכמה ימים, מפזר בשתיקה את המעט שהביא עמו. העדרויותיו הפכו להיות ארוכות יותר ויותר. יהושבע היתה מחכה לו לבדה בבית. ממציאה לעצמה משחקים שישעשעו אותה עד שישוב. משחקים – שכמות הפעילות שדרשו – הלכה ופחתה ככל שעברו הימים. עד לאותה פעם -

יהושבע כבר היתה שבוע שלם בבית לבדה. שוב לא שיחקה, רק שכבה על הריצפה (מעט המחצלות שהיו ברשותם – נמכרו זה מכבר), סופרת את צעדי האנשים בחוץ. היא לא ידעה מתי בדיוק חדרה למוחה ההכרה, שאביה שוב לא יחזור. ויותר מכך, שאם לא תצא מהבית ברגע זה – תמות תוך זמן קצר. היא יצאה.

זמן רב לא פסעה ברחובות עירה, והשוטטות בהם – גרמה לה להלם. שקט לא טבעי שרר ברחובות העיר. חנויות היו סגורות. לא נשמעו קריאותיהם של סוחרים המכריזים על סחורתם. רק מעט אנשים הסתובבו ברחובות. כולם נראו רזים כל כך, עטופים בבגדים בלויים, קרועים, פה ושם היו אנשים שרועים על הארץ, שוכבים באפיסת כוחות. לא מעט רחובות עברה יהושבע בטרם הבינה כי חלק מאותם אנשים לא היו עוד חיים, כי אנשים גוועו ברחובות, ולא נמצא מי שיביאם לקבורה. וכשהבינה זאת – לא גרם לה הדבר לחוש פחד או הלם. היא עצמה היתה קרובה מדי להגיע לסוף דומה.

צווחה ארוכה וחדה, שקרעה את השקט החרידה אותה. אישה, שיערה פרוע, זרועותיה מתנופפות לכל הכיוונים, כאילו היו להן חיים משל עצמם, הגיחה מעבר לפינת הרחוב בו פסעה יהושבע. היא נעצרה מול יהושבע, תפסה בכתפיה וטילטלה אותה, בלי לחדול מהצווחה. "הבן שלי!" אמרה האישה, קולה בוקע מבין שפתיה כשריקה חדה. "הבן שלי – את יודעת איפה הוא? את יודעת מה קרה לו?" קולה עלה לטונים גבוהים יותר, צורמניים יותר, "אני – אני בישלתי אותו! את הבן שלי! הוא איננו עוד!" עיניה דלקו באש הטירוף. "את ראית אותו, את הבן שלי? את יודעת איפה הוא?" אין לדעת כמה זמן היו היא ויהושבע עומדות שם במרכז הרחוב, כשיהושבע קפואה באימה שמעולם לא חשה כמוה, ואינה יכולה להניע איבר כדי להינתק מהאישה הצווחת באזניה צווחות שאת פישרן חדלה – ואולי אטמה עצמה – מלהבין, אלמלא נעקרה לפתע יהושבע מזרועותיה של האישה. היא הסתובבה. ילדה קטנה, צנומה, משכה אותה בזרועה. "בואי!" יהושבע הביטה בילדה שמשכה אותה אחריה. "מרים?" בהלה אחזה אותה למראה שכנתה-חברתה למשחקים בעבר. מרים היתה כל כך רזה, פניה, זרועותיה, רגליה, שהקרעים הרבים בבגדיה חשפו – היו שחורות מלכלוך. יהושבע לא ידעה שגם היא נראית בדיוק כך.

"אל תפחדי ממנה", אמרה לה מרים. "היא משוגעת, וצריך להתרחק ממנה, אבל היא לא תעשה לך כלום", ומשראתה שיהושבע מתמהמהת לבוא אחריה – משכה שוב בזרועה והובילה אותה אחריה. "בואי!".

בימים הבאים נשארו יחד. יחד שוטטו ברחובות, יחד מצאו מקומות לינה ארעיים בלילות, יחד חתרו כל הזמן לאותה התכלית: למצוא מזון. יהושבע לא ידעה להבחין אם גנבו אותו, או מצאו אותו, אם קיבלו אותו מאנשים שריחמו עליהן, או אם פשוט אכלו מעט עשב שהצליחו למצוא, עשב אפור, חיור, נדיר שצמח בין לבני הבתים ובין מרצפות הרחובות. היא ידעה רק להבחין בין הרגעים בהם לא אכלה, לבין הרגעים – הכה מעטים! – בהם כן אכלה.

היא ומרים לא דיברו ביניהן. לא היה צורך בכך. לא היה מה לומר. הן ידעו היטב את מטרתן המשותפת, ופעלו יחד להשגתה. ברגעים הבודדים, בהם לא היתה יהושבע כה רעבה, יכלה לנסח לעצמה את הדבר במילים: עליהן למצוא אוכל, ולשרוד – עד שיובסו הבבלים. שכן במשך כל אותו הזמן, ידעה יהושבע שבסופו של דבר – יובסו הבבלים. מפעם לפעם היתה נושאת את עיניה אל ההר, הבית שעמד עליו – גבוה, גדול, חזק, דמה בעיניה להבטחה שבסופו של דבר – ינוצחו הבבלים.

*

באחד הימים – היה זה לפני חודש, זכרה יהושבע – היו היא ומרים שרועות בפינתו של בית שחרב זה מכבר. הן שכבו שם, נרדמות ומתעוררות לסירוגין. החורבה העניקה להן צל – אך לא הגנה עליהן מפני החום הכבד. יהושבע היתה זו שקפצה ממקומה לשמע הרעש הפתאומי, הלא מוכר, שהפר את השקט הרגיל ששרר בעיר. במרים – לא נותר כוח לקום. "מה זה?" שאלה את מרים. מרים משכה בכתפיה. היא לא ידעה, לא היה אכפת לה. יהושבע החלה לטפס אל גג החורבה. מרים לא באה אחריה. יהושבע חזרה, ומשכה את מרים לעליית הגג. "בואי!".

יחד, כשהן קרובות באורח מסוכן אל שולי הגג ראו את המחזה, שיהושבע לא האמינה שעלול להתרחש. נהרות של חיילים בבליים צעדו אל תוך העיר דרך החומה המנותצת.

"הבבלים!" לחשה יהושבע.

"הבבלים" חזרה אחריה מרים. "הבבלים כאן! המצור נגמר! את מבינה?" היא פנתה אל יהושבע. "יהיה לנו אוכל! הבבלים כאן! הם יתנו לנו אוכל!" דומה היה שמרים עומדת לקפוץ מהגג, ולרוץ אל הבבלים. יהושבע תפסה את מרים, והחזיקה בה בכוח. "חכי!" לחשה לה.

יומיים חיכו יחד על הגג. יהושבע הביטה במראות שמולה באי-אמון, שגבר על ההלם, על הזוועה. העיר, שבימים האחרונים נראה היה שמתה, כאילו אין בה עוד חיים – קמה לפתע לתחיה, אך רק כדי למות מוות נורא יותר וקשה יותר, בידי הבבלים. גברים, נשים, תינוקות, הוצאו מבתים שעד אז – נראו כשוממים. שרים, חשובי העיר – שנדמה היה כי אינם קיימים עוד – נגררו אף הם מבתיהם המפוארים אל הכיכרות המרכזיות. זעקות, קריאות כאב, בכי נשמעו מכל הכיוונים. אנשים נתלו, שוספו במכות חרב לעין כל. טורים טורים של נערים ונערות, כבולים בשלשלאות ברזל פסעו ברחובות העיר, מובלים על ידי חיילים בבליים,  אל מחוץ לעיר – לעבר גורל לא ידוע. נראה היה ליהושבע, שהבבלים לא נתנו לשבוייהם לא מזון ולא מים.

ביום השלישי לא שעתה עוד מרים ללחישותיה של יהושבע, שהפצירה בה לחכות.

היא ירדה מהגג, בקפיצות ארוכות, בלתי זהירות, רצה ונעלמה מעיניה של יהושבע, בטרם הספיקה לחשוב מה תוכל לעשות כדי לעצור בעדה.

יהושבע לא ראתה אותה עוד.

היא עצמה – גם ירדה מהגג, מאוחר יותר, בחסות החשכה. התגנבה ברחובות, מתחמקת ובורחת מכל צליל פסיעת אדם שקרב אליה.

בדבר אחד צדקה מרים. כעת – היה קל יותר להשיג מזון.

במהלך החודש שעבר מאז פרצו הבבלים לעיר, הסתובבה יהושבע כבמין ערפל. כל הימים נדמו בעיניה כיום אחד ארוך, מבלבל, שסופו – לא ידוע. היא הסתובבה ברחובות ללא מטרה, ללא כיוון, אוספת דברי מאכל שונים, שהחיילים הבבליים הותירו אחריהם.

עדיין האמינה שמשהו יקרה, שהבבלים עוד יובסו, נזק רב נגרם לעיר. רק מעט אנשים נותרו בה, וגם אלו היו העניים ביותר, הדלים ביותר, אך יהושבע עדיין האמינה.

נראה היה שהבבלים אינם מתכוננים לקחת בשבי את מעט האנשים שנותרו בעיר. שמועות שונות הסתובבו בעיר. היו שאמרו כי צדקיהו המלך נתפס, ונלקח בשבי. היו שאמרו כי האנשים שעוד לא הוגלו – יושארו בארץ, והבבלים ימנו אותם לכורמים ולועבדי אדמה. יהושבע לא הקשיבה לשמועות. הדברים חלפו מעליה, לא נגעו בה. היא היתה מרימה את עיניה אל ההר – ומחכה. היא ידעה שעומד לקרות דבר מה, שבאיזשהו אופן – הבבלים עוד יובסו, והחיים בירושלים יחזרו להיות כשהיו.

*

אבל במלאת חודש לכניסתם של הבבלים לעיר – בא הקץ לתקוותיה.

יהושבע צפתה בלהבות האש שבערו על ההר ללא הפוגה. נדמה היה לה שההר ימשיך לבעור לנצח. בסופו של דבר כבתה האש.

יהושבע נותרה במקומה. היא לא ידעה לאן תלך. היא לא ידעה מה עליה לעשות עכשיו. מוחה היה ריק ממחשבה או מתקווה.

היא המשיכה לשבת שם, לבהות בהר.

ההר היה עתה שרוף, שחור. עשן עלה ממנו. מדי פעם עוד היתה האש מתפרצת בלהבה קטנה, דקה, וכבה מייד.

יהושבע המשיכה לשבת שם, מהופנטת למראה ההר, ההר ללא הבית.