איזה אופניים גדולות! אמרה. וזה אחד הדברים היותר מוזרים שאפשר להגיד בכזאת סיטואציה. היא היתה ניראת לי קטנה יותר מכל פעם אחרת שראיתי אותה. כדי שיוכלו לסוע עליהן, השבתי. כנראה שלא היה לי משהו יותר טפשי לומר. ביי. עניתי להתראות תוך שהתחלתי לסוע. במורד הרחוב עזבתי את הידיים מהכידון, ונשמתי את הרוח שעברה במהירות על פני, כמו כל מאורעות היום. וחשבתי מחשבות כלליות כאלה, כמה שמחשבות שחושבים במורד הרחוב ובלי ידיים יכולות להיות כלליות. תחושת חד פעמיות עטפה אותי. תחושה שהנה, עכשיו זה עכשיו, וזה אף פעם עוד לא היה. ובטח גם לא יהיה. נכון, כל יום נפטרים ונולדים המון אנשים, אבל רק היום היתה הלוויה של האיש הזה, ורק היום נולדה הילדה הזאת. עצמתי עיניי לשתי שניות ארוכות. חזק עצמתי, והרגשתי אותן שורפות, מעייפות או מהרוח. כשפתחתי, מכונית מהנתיב הנגדי היתה בדיוק מולי, מסנוורת קצת. ידיים על הכידון, פניה קצת חדה, צפצוף עצבני ומעצבן. אנדרנלין לא מעיד על רגישות, הגיתי כשהרגשתי את הערנות המוזרה שקפצה עליי פתאום, מבלי שהפכתי פחות אטום. קהות. השלמה.