"דייייי! נשבר לי!" צעקתי לעולם האכזר בעודי שוכב במיטה, מנסה לתפוס תנומה לפני עוד שבוע של עבודה שכלית מאומצת הנקראת תיכון. "די!" לא יכולתי לסבול יותר את רעש הדחפורים שמטרטר לי בשכל רק כדי לפנות כמה עצים ליד ביתי לשם בניית בניין מגורים יוקרתי. אולי נתבע אותם ונקבל פיצויים על כל זה? - חשבתי לעצמי, בכסף אוכל לטוס לי לאיים הקריביים לתפוס קצת שקט מהעולם הזה, או לקנות כמה ארגזי ציאניד לשם אותה מטרה. הלכתי להכין לי קפה. "שי!" קראה לי אמא מהמטבח, "שמעת מי זאת ההרוגה הרבי-" צלצול הטלפון קטע לה את המשפט. היא שלחה יד לכיוון השפורפרת לענות, אבל הבחינה שהגעתי לטלפון לפניה- הנחתי יד על השפורפרת ונתתי לה מבט של 'את-לא-עונה-עד-שאת-לא-גומרת-את-המשפט!', לא אהבתי להיות במתח, כשאני במתח מתחילות לרוץ לי כל מיני סיטואציות רעות ולא נעימות בראש. "איזה הרוגה?" שאלתי, "ההרוגה הרביעית מהפיגוע ביום חמישי" היא אמרה בקצרה, ממהרת לענות לטלפון, "זו הבת של מנחם פישר, לאה התקשרה מקודם לומר לי, היא אמרה שלמדת עם אחיה, כן?" "פישר?" אמרתי בעיניים פעורות ובפה חצי פתוח "כן.. למדתי עם אחיה.." עניתי, ספק לחלל החדר ספק לאימי, שכבר הספיקה לענות לטלפון. לפתע הכל נהיה שקט. לא שמעתי כלום. כבר חשבתי שאני מחוסן, אבל זה תמיד יקרה מחדש. פניתי לחדר, כשצעקותיה של אמא לשפורפרת מלוות אותי בדרכי "רותיל'ה! מ-ה א-מ-צ-ב? מה קורה איתך? שנים לא שמעתי ממך!". עמדתי במרכז החדר, מביט על האויר- מחפש את עצמי. הרדיו שהיה פתוח על גלגל"צ כאילו ידע את אשר בראשי- ותרם מוזיקת רקע לאוירה שממילא הייתה כבדה מנשוא. לא יכולתי לעמוד יותר. צנחתי לריצפה רטוב מדמעות. אני הכרתי אותה. הכרתי אותה טוב. אולי טוב מידי. איך? איך? הכרתי גם את אלירן מלפני שלוש שנים ואת מלכה מלפני שנתיים ואת זאבי מלפני שנה ואת עופר מלפני שנה ואת צדוק מהשנה ואת שרה מלפני חודשיים ואני לא מסוגל להיזכר בכל השאר שהכרתי. לא רוצה להיזכר. הכל שקט פתאום. לא ראיתי כלום. לא שמעתי כלום. רק את רעש הדחפורים שהפרו את השקט. הדחפורים שכרתו מליבי את החלק החי. לאט. לאט. כורתים. עושים הרבה רעש. כל חלקה ירוקה שעוד נשארה.. ואני כרות. שוכב בתנוחה עוברית רפויה- כמת על הרצפה. יורדת לה עוד דמעה. לא יכול לזוז.