ואתה יושב לך. וחושב. על עצמך, על העולם, על האנשים סביבך. מעיף מבט סביב, מתלבט, משתהה. תוהה מהיכן מגיעות הרוחות האלה לבית, שמור, מוגן, נורמלי, סתם, סתם בית רגיל, במרכז גוש דן.והרוחות סוחפות אותך. ואתה נאבק אִתָּן. להשאר. הו אלוקים, להשאר, בכל מחיר, בבקשה אלוקים, בבקשה... והרוח, באכזריות מהולה ברחמים, מנתקת את האחיזה הדלוחה של ציפורניך בקרקע, והנה, אתה כבר באוויר. בּוּם! עין נפקחת. אתה ממשמש את עצמך. בודק שהכל במקום, מתאושש. ואתה תוהה, כיצד הגעת לכאן? כיצד הגעתי למקום הזה, שהשמש היא לא אותה השמש שמרגשת, כשהיא הולכת ומרטיטה את הלב כשהיא באה, ששמיים כחולים ומרחבים ירוקים כבר הפכו לשיגרה מעיקה, שילד קטן בבגדים בלויים וקופסת פח בידו, נראה כמו לא יותר ממטרד קטן, מליכלוך, שמעכיר את הנוף? ועוד פעם, עוד פעם. אתה מנסה להתרומם, לחזור בחזרה. אבל אין לאן לחזור, ואתה כולך שבוי בים של תבשיל, שלא הפסקת לבשל מאז שאתה קיים. ושוב, ושוב, ושוב. ועוד פעם. ואתה נופל בכל פעם בדיוק באותו מקום, והבור מעמיק ומעמיק, וכל פעם קצת יותר קשה לצאת. ונמאס לך מכל הציטוטים וכל הסיסמאות, מכל הכללים והחוקים והמסגרות, ואתה רוצה פעם אחת לבד, רגע אחד רק אתה. רק אתה, בלי אף אחד שיעיר לך, או רק יביע את דעתו, או יסמוך עליך את ידיו, או יחפש מישהו שיצחיק אותו. להיות נקי, להיות חופשי, להיות. ואתה שוב מגלה, שלא יעזור לך רגע אחד שאתה מוכן, שאתה חזק. אתה שוב מגלה שהמלחמה ארוכה, ואם תהיה טיפש תנצח בקרב אחד ותיפול בחזרה כל הדרך, עד למטה. ולמי יש כבר כוח לכל פתרונות הקסם האלה, לכל השירים והסיפורים היפים, לכל החיבוקים והנשיקות, שרק מעלות בך את הרצון לברוח מהם, לברוח, בכל הכוח. ושוב, מגלה שאין לאן לברוח ושהכל הוא לא כלום, והשום דבר הוא בעצם הכל, ואתה זה הכל. ושאתה לוקח את הכל על הגב, ובשום מקום זה לא סתם יפול ממך. ואתה חרד, אני רואה שאתה חרד, אתה מחפש מקום מפלט, רק לרגע, לשים את התיק בצד. אבל אין צד. זה אתה, ואתה באמצע, בדיוק באמצע. וכל הנסיונות שלך לברוח רק עושים אותך יותר ויותר חלש. אתה דופק את הראש בקיר הזה ואח"כ בשני. לא מוצא מנוח, כספינה המטורפת בים. ודי, די כבר, אני לא יכול יותר, שמישהו כבר יוציא אותי מהסיוט הזה, שמישהו יקח אותי מפה, שמשהו כבר יקרה, בבקשה, אני מתחנן, תעשו משהו - - - ואתה נופל. ונפילה כזו לא הכרת. ומהנפילה הזו אתה כבר לא תתאושש, אתה יודע. אתה כבר מוותר מראש, הנה, ויתרת. זהו. אתה כבר לא נילחם יותר. והגעת הביתה.