"תיישרי את הידיים ולא לזוז!" כמובן שברגע שאני שומעת את צמד המילים "לא" ו"לזוז" המוח שלי שולח מסר לכל חלק בגוף לנוע. "יופי, עכשיו שימי ידיים על הראש. לא לזוז" כן, הבנתי כבר, לא לזוז. לא זזה, או יותר נכון, מנסה לא לזוז. תשימי את היד כאן, את הרגל שם, והכי חשוב: לא לזוז! לעמוד, לשכב, לא חשבתי שצילומים זה דבר כל כך מעייף. כל פעם מצלמים משהו אחר. בצילום הראשון זה היה הקרסול (אם אני זוכרת נכון), שיחקתי מחבואים בשכונה ועיקמתי אותו קצת יותר מדי. אח"כ הגיע התור של הריאות, אחרי שביליתי לילה מחוץ לבית והחורף היה בעיצומו. הידיים, הצוואר והגב צולמו בעיקבות תאונה וכנראה שהצילום שלהם היה ממש מוצלח כי עד היום עוד מבקשים ממני לצלם אותם שוב ושוב. שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת לחייך למצלמה במיוחד בתמונות הקבוצתיות, שבדרך כלל רואים רק הראש או חלקים ממנו. כנראה שזה בגלל שהראש זה החלק היחיד בגוף שעוד לא צילמו לי ברנטגן. כל פעם שהרופא שולח אותי לצילום, אני מתפללת שזה יהיה האחרון. אבל בקצב הזה אני אוכל לפתוח ענף תעסוקה חדש שיוקדש כולו לדוגמנות עצמות. מי יודע, אולי לא רחוק היום שעמוד השידרה שלי יופיע על שער אחד העיתונים הנמכרים ביותר בארץ...