[ליצירה]
גדל וצמח גדל ופרח
הנה צררתי הצרעת, ונתתיה בקן צרעות
עת צורר יַצור על צורתי
אקרא אל צורי יוצרי
שאין כמוהו צור באלהים
ממנו צורתי,
בחירתי אשר אבחר.
[ליצירה]
יפה מאד. ממש נוגע..
הניגון של המילים קרוע גם הוא, מה שמצליח להעביר את התחושה של הללכת לאיבוד אל ולתוך כל הקרעים.
אהבתי.
ואם אפשר לעודד אז מתוך הדיסק של אביתר בנאי:
"וכשהלב נשבר זורח אוֹר גדול.."
[ליצירה]
אמיתי ויפה!
אמה,
נגעת בנקודה ממש אמיתית,
האמונה לא מתבטאת בזה שכל היום נגיד "יהיה בסדר" או "הכל בסדר",
כי רק להאמין ש"יהיה בסדר" זה קצת כפירה, כי אם לא יהיה ? מה אז ?
אז נכון שבסך-הכל "הכל לטובה" אבל אם כשבאה צרה אנחנו ישר אומרים סיסמה: "הכל לטובה"! אז פספסנו משהו, פספסנו הזדמנות לצאת מהצרוּת שלנו, פספסנו עוד הזדמנות להתרחב.
שיברון הלב הזה, שבירת הכלים הזאת, באה לחדש אותנו בכל רגע מחדש, מתוכם צריך ללמוד לקחת את השברים האלו ולבנות עולם חדש יותר, רחב יותר.
במקום לנסות כל הזמן לברוח מהמשברים, מהשברים, צריך להתחיל לחיות אותם,
כי בסופו של דבר "אין שלם מלב שבור" .
נהנתי מהיצירה שלך, תודה.
[ליצירה]
איזה עומק מבין השורות.. חורפיות וצמיחה פנימית, אני תמיד מזדהה..
מתעוררת אצלי המחשבה איך שלפעמים ה'לבד' מגלה במציאות דברים שאף פעם לא הייתי יכול לשים-לב אליהם כשהייתי מוקף חום ואהבה שהגנו עלי מפני מפגש אמיתי עם עצמי (מפגש מרתיע אך מוכרח להגיע כנראה..) העמידה לבד מול המציאות מנכיחה את היותי קיים אך מאידך אני כאילו נעלם מול האלוקי, הנצחי. מקום מפחיד נורא אך מסוגל לשחרר מהצרות הקטנות של היומיום ולהעמיד אותי מול הממשי ומול התכליתי.
והשורה: "אני לבד ומואר לי" ממש עשתה את זה.. תודה