יושבת מכורבלת בין זכוכיות. נקודת תצפית מעולה. זכוכית שפונה לבחוץ. זכוכית שפונה לבפנים. נעים לי. הגשם קורא לי, דופק בעדינות על החלון. אני פונה אליו לראות מה יש לו לומר. האדים מסתירים. אני מחייכת לעצמי, לפחות כולם פה נושמים. מנקה בעדינות את שכבת הערפל ורואה אותו. רואה את עצמי. כל כך שקוף. טוב שבאת, אני מחייכת. אוהבת לראות איך הוא יורד, לפעמים כמו כועס לפעמים כמו מבקש לפעמים כמו מתחנן כמו רוצה כמו בוכה. אוהבת את הגשם. כל כך שקוף, כל כך אמיתי וצלול. אפילו הריח…אפילו הטעם. מתכנסת בתוכי. חמים לי. איזה כיף. רואה את עצמי. שוב אדים מסתירים. מנקה. לא רוצה לפספס, אפילו לא רגע. עצוב לי לחשוב על כל הטיפות שיורדות ונרמסות ונשחקות תחת גלגלי או נעלי או אפילו פנסי הרחוב. משחירות ככה סתם. לאור יום. וגם את טיפה קטנה שיורדת עכשיו לא חסינה. גם אם לא תתמלאי באבק ופחם הדרכים. השמרי. כי לא רק השחור מלכלך. תשמרי על עצמך מהלבן, זה שאוטם. זה שמסתיר. שוב אדים. אני מנקה. ואני רואה עוד טיפה, כל כך קטנה, שקופה. חלק קטן ממשו גדול. מזדהה. זורמת. שוטפת. נמוגה. מתכרבלת בתוכי. רק שלא תעלה זקינה או הרה או אשה עם עגלה. טוב לי. לא רוצה לזוז. לא ממרום מושבי, לא משפלות דרגתי. רק כאן מהצד. מהממלכה הפרטית שלי. כאן- מאחורי הדלת האחורית, רואה הכל. רואה ויודעת. גם אלו שיושבים מאחורי עוד יעברו לפני ואראה ואנחש ואדמיין מה לקחו ומה השאירו, מה שכחו ומה בכלל פיספסו כאן מאחור. הגלגלים מסתובבים במהירות. דורסים, רומסים, מלכלכים, מתיזים. אנשים נצמדים לקירות. בורחים. מים מלוכלכים. הצילו! ואיך זה שפעם כשהיינו קטנים, אהבנו שלוליות ובוץ ושפריצות של מכוניות. ואמא אמרה שלא טוב. והרציה אותנו לאמבט המוקצף. הנקי. ומשם, מהחדר המחניק השתמלא באדים דמיינו את מלחמות הקובבות שנערכות בחוץ. והיום… רק תביאו מקלחת חמה ביום גשום. כזאת שמאדה את כל הלכלוך. כזאת ששוטפת הכל. את הגוף, את הראש ואת כל מה שביניהם. ככה לבד, ביני לביני. מסתכלת על העצים. יודעת שפעם, לא מזמן הם היו ירוקים וכהים וחיים. והגשם הרג אותם. ואולי זה לא הגשם. אולי זה הקור והרטוב שמי בכלל הזמין אותם. אני כועסת עליהם. אני רואה עלים פזורים על הרצפה. הצבע דהה. הפך משעמם. הפך עם הזמן לקשה לנוקשה לשביר. הנה כאן, עלה סדוק. מתפורר. ואני תוהה… (מעדיפה את האופציה של זריחה או שקיעה שמוסיפים עם הזמן עוד ועוד רבדים וגוונים. מתייפים מרגע לרגע). בחוץ קר. ולי חם ושקוף. טוב שהבגדים לא שקופים… כי אז כולם היו רואים. כך, מנקודת המבט שלי עם עצמי אני רואה שקוף. והוא כל כך צבעוני.