זה היום! אך כלום לא השתנה. מפשפשת בתוך תוכי, אולי בכל זאת. אך, לא עדיין לא. אני עדיין מחפשת את אותה הרגשה שאני אמורה להרגיש, או אותה מחשבה שאני אמורה לחשוב בתור נערה שהתבגרה בשנה. כל שנה אנשים שואלים אותי "אז... איך זה להיות בת__? " ואני כמובן בתשובה מתחמקת ממלמלת דבר מה שנון, שאולי זה יסתיר את ההרגשה, וישאיר רושם של בגרות מה. אך היא עדיין קיימת בי, אותה שאלה מה אני אמורה להרגיש כל שנה ביומולדת? יותר בוגרת, מחושבת, מתוחכמת, שנונה? תמיד כשהייתי ילדה הייתי מסתכלת על המבוגרים כך. ומשום מה, כיום כשכבר הגעתי לגיל הזה, ביום הזה, כשאני צעד לאחר שנכנסתי לעולמם של המבוגרים, אני אותה אחת, אותה עטיפה ואותו מילוי, אומנם משופרת ומרוצה ממה שאני אך... זה לא מה שציפיתי בתור ילדה מהגיל הזה.